משפחה וחברים
הקדמה
אינני סופר ולא בן של משפחת סופרים. אמנם כל חיי ערכתי חוזים, אך בכל מה שקשור לחיי המשפחה אני איש תורה שבעל פה. מסורת זו של "והגדת לבנך", - למדתי מאבא ז"ל שאהב לספר על המשפחה בכלל ועל אירועי מלחמת העולם השניה בפרט. מסורת זו עברה מדור לדור. זכור לי, כי אחד הבילויים הנחמדים בילדותי היה להקשיב לזיכרונות ולשיחות של שני הסבאים שגרו במשך שנים רבות איתנו. מהם שאבתי הרבה חומר לחיי העתידיים, וכנראה גם את אהבתי לספר לילדיי ולנכדיי על ילדותי ועל אירועי המלחמה.
המעגלים התרחבו כאשר לבקשת ילדיי ערכנו "זיכרון בסלון", (מפגשים
אינטימיים בהם ניצולי שואה מספרים על עצמם). לקראת המפגש הראשון שהיה בביתה של רחלי, הבנתי שיש לי הרבה מה לספר, בהתחשב שבני המשפחה של אבא ואמא (ששניהם מנדלוביצ'ים) היו מפוזרים במלחמת העולם השניה בהרבה מדינות סלובקיה, פולין, הונגריה וגם רוסיה עד לסיביר הרחוקה. הבנתי שלא ניתן להבין את הסיפור, ללא מתן רקע היסטורי וגאופוליטי בסיסי. להפתעתי, הקהל התעניין והיה צמא לשמוע. עם השנים הקהל שבא לשמוע הלך וגדל, ובשנה שעברה כשהמפגש התקיים בביתו של ספי, היו כמאתיים איש. שמחתי לראות שבין הקהל הרב היו הרבה מאד צעירים.
ילדיי התחילו לשכנע אותי להעלות על הכתב את זיכרונות הילדות שלי ואת קורות משפחתנו בשואה. הסכמתי לכתוב כמה פרקים. בלחץ הילדים ובמיוחד זה של בני בכורי שלי, הרחבתי את היריעה. כללתי גם פרטים על החיים בעיירה לפני המלחמה ועל אירועים מיוחדים מחיי המקצועיים והאישיים, שאחרי המלחמה.
חשבתי לנכון, שצאצאיי, בפרט הקטנים שביניהם ואלה שיבואו אי"ה בעתיד,
שטרם שמעו סיפורים ממני, יידעו מהיכן צמחה משפחתם, ואת שעבר עליה.
במיוחד ראיתי לנכון, לפרט את פועליו של אבא בתקופת המלחמה, שללא ספק
היו לא שגרתיים וכתוצאה מהם הצליח להציל, מגיא ההריגה, בני משפחה, -
ושאינם בני משפחה, רבים.
אני מספר את סיפור "בנק א"י בריטניה" ויהושע בן ציון, כפי שהוא ידוע לי
מידיעה אישית והוא שונה מהסיפור שהוצג בתקשורת במשך שנים רבות. כמו כן חשבתי, שיהיה מעניין לכלול פרק על הפעילות המשותפת שלי עם שני הדייוידים (דוד כץ ודוד צביבל), הן לגבי פעילותנו המשותפת עם בוריס שהייתה מעניינת ובלתי שגרתית , והן זו שלאחר מכן.
שלי שכנע אותי שרצוי למען "ההיסטוריה המשפחתית" לספר על שדרות
סמאטס, רחוב בו גרנו יותר מארבעה עשורים, ובו גידלנו את ילדינו. כתבתי על
השכנים ועל אירועים בשכונה. לבקשתו כתבתי בסוף הספר גם פרק על חלק
מהאנשים שבמהלך חיי היו לי קשרים איתם.
כתבתי כפי שהדברים עלו בזיכרוני, בדרך כלל עובדות וגם סיפורים ששמעתי.
לעיתים קרובות אני מצטט אימרה, או מספר בדיחה ששמעתי. השתדלתי להביא דברים "בשם אומרם", כדי להביא גאולה לעולם....
כפי שציינתי, שלי היה הממריץ לכתיבת ספר זה והוא הקדיש הרבה מאד מזמנו, מניסיונו וממרצו לכך. תודתי העמוקה נתונה לו בזה. תודתי נתונה גם לכל אלה שהיו לי לעזר בכתיבה והגהה דפנה, רחלי, צביקוש, ספי והדס וכן גיטה וויויאן.
כמו כן מגיעה תודה ללורן נוח ואריאלה ימפולסקי ממשרדנו, שהיו לי לעזר רב
בכל הקשור בעבודתי עם המחשב.
זה המקום להודות לבורא עולם, שזיכה אותי במשך תשעה העשורים של חיי
בהרבה טוב והיה לעזרי גם בימים קשים, שהיו לא מעטים, כך שהצלחתי
להתגבר עליהם ולהתקדם. תודה, שזכיתי לרעיה אוהבת, שנתנה לי גיבוי ועידוד
בכל מעשיי. מזגה הנוח והשקט, ריסן אותי באידנא דריתחא ואיפשר לי לשקול
את החלטותיי בניחותא. תודה, שזכינו לילדים טובים ואוהבים שכל אחד מהם
הביא לנו בן/בת זוג שיכולנו לקבלם בזרועות פתוחות ולראות אותם, ללא היסוס,
כילדים שלנו. תודה על הנכדים שזכינו להם, שאנו גאים בכל אחד ואחד מהם.
אנו מתמלאים יום יום בשמחה, להרגיש ולראות את האהבה, הסובלנות,
הפירגון ושיתוף הפעולה בין ילדינו, כולל הדור השני (המכנים את עצמם "הבני
דודים"). אני תקווה ותפילה שכל זה יימשך כך.
סבא פנחס
ניסן תש"פ
מרץ 2020