שרון גורדני

שרון גורדני, בן 25 בנופלו. בן לאייל ולימור גורדני, אח צעיר לטל ואח גדול לשרה ומוריה.

הוא נולד במושב קדרון ב1998\2\22,וגדל לילדות קסומה- מלאה בנופים ובטבע.

את עיקר החלק הראשון של חייו בילה במשק המשפחתי צמוד לסבא וסבתא- שלקחו חלק משמעותי בילדותו. מהרגע שנולד ועד גיל שלוש היה ב"תינוקייה" שלהם ולאחר מכן כבר נכנס לגן שבמושב, שם הכיר את החברים שליוו אותו בכל חייו, כולל ביום מותו.

שרון היה ילד קופצני ומלא בשמחת חיים.

הוא רץ, רכב על אופניים, חפר בורות בבוץ והתלכלך- לא נח לרגע וניצל את הנאות החיים.

כששרון הגיע לכיתה א הוריו רשמו אותו לקמ"י- קרב מגע ישראלי, כדי שידע להגן על עצמו. הוא אהב מאוד את אומנויות הלחימה- מגיל קטן שרון חלם להיות חייל. הוא היה מטפס על עצים יחד עם ה"נשק" שסבא יעקב בנה לו מעץ, שהפך לחלק בלתי נפרד ממנו.

לבית ספר שרון מצא משמעות קצת שונה, הוא בילה את רוב הזמן עם החברים, העדיף להשקיע בתחביבים רבים שלימים הפכו לתחומי עניין בהם עסק ופחות במסגרת הלימודית. המורים לא ממש האמינו ששרון יצליח בחייו ולכן הוא דאג להוכיח להם אחרת.

שרון לא היה מרוצה משיבוצו הצבאי לשריון, למרות ההיכרות המעמיקה שלו עם התפקיד שעובר דורות במשפחה. עם זאת מהר מאוד הוא התאהב בצוות ובעשייה. לקראת סיום השירות שרון אף בחר לחתום קבע, דבר שלצערו לא התממש בעקבות מגפת הקורונה.

אחרי הצבא התחיל ללמוד במכללת עזריאלי שבירושלים תואר בהנדסת מכונות. שרון, שעד כה לא ייחס חשיבות גדולה ללימודים- התקשה בהתחלה להתרכז, עד שהבין שחשוב לו להצליח ובמהרה הפך לתלמיד מצטיין שעוזר לכל חבריו להבין את החומר.

שרון רצה להמשיך לתואר שני אך נרצח שנה לפני סיום התואר הראשון.

מגיל צעיר שרון התאפיין בסקרנות וברצון לגעת בהכל, אם זה האהבה לצילום שהתפתחה אצלו בשנות התיכון שבהן התחיל גם לברמן, או התחביבים הנוספים שרכש לעצמו במהלך חייו כמו נגינה, הטסת רחפנים, שיפוץ מכוניות, חקלאות, טיולים והרשימה עוד ארוכה...

מוריה אחותו מספרת שהאהבה של שרון לנגינה מילאה את ליבם של בני המשפחה בכל ערב שישי.

"אני זוכרת שהייתה פעם אחת שישר אחרי ארוחת שישי חברים שלי הגיעו אליי הביתה ולפני זה אני שרון ואמא שליישבנו בסלון ושרנו, לא שמתי לב שחברים שלי נכנסו בדלת והחברים ששמעו אותנו ככה לראשונה היו בהלם מאיך שכולנו שרים יחד, הם אהבו את השירה שלנו. ביחד".

שרון היה אדם חייכן, מלא באנרגיות חיוביות, אחד כזה שגם כשהוא חסר כוחות יעזוב הכל וירוץ לעזור לכל מי שצריך. הוא תמיד היה שם בעבור החברים שלו, בהלוויה שלו הם סיפרו שהוא זה ששכנע אותם לגשת ללימודי התואר- התעקש שזה הכרחי בעבורם. וגם בתקופת הלימודים עצמה מספרת מוריה שפעם ישנה אצלו במעונות וכל הזמן אנשים דפקו בדלת לבקש עזרה, כי ידעו שיש מי שיעזור.

בבוקר ה7.10 שרון שהה במסיבת הנובה עם עוד 12 חברי ילדות. הוא לא הלך כי הוא היה מהטיפוסים האלו שאוהבים מסיבות או ריקודים, הוא פשוט כל כך התרגש לפגוש את כל החברים שאמר שאין מצב שהוא מפספס את ההזדמנות הזו.

כשהתחילו האזעקות הוא ישן עם חבר באוהל וברגע שהתעוררו החלו לקפל מהר את כל הציוד, ולאחר מכן לברוח. בזמן שברחו נתקלו במחסום. שרון בעט בו ויצר פתח, מה שאפשר להמון אנשים להיחלץ.

שרון והחבר ששהה אתו באוהל חיכו לחבר נוסף שהגיע במהרה עם הרכב, וביחד נסעו עד שנתקלו במחסום משטרתי שהחזיר אותם אחורה בטענה שיש מחבלים בהמשך הדרך. שרון וחבריו הקשיבו לשוטרים וחזרו על עקבותיהם עד שהגיעו למחסום נוסף שבו נאמר להם בדיוק אותו הדבר.

לבסוף הם הגיעו לכניסה לקיבוץ עלומים שם עצר אותם שוטר חמוש ואמר: "בהמשך יש מחבלים ומעליכם טילים, תיכנסו למיגונית עכשיו, ואני אשמור עליכם." בדיעבד התברר שרבים מאלו שבחרו שלא להקשיב לשוטר שרדו ואלושנשארו במיגונית, נרצחו.

שרון נדחק לסוף המיגונית בזמן שחבריו עמדו בכניסה. ארבעה רימונים נזרקו למיגונית באותו היום- אחרי הרימוןהראשון חבריו של שרון החליטו לנסות להימלט כאשר הם מוקפים במחבלים ואחד מהם עם שני קליעים ברגלו ורסיסים על חצי מגופו, והם ניצלו וחזרו בחיים- חזרו לספר את שעבר על שרון באותו היום.

המיגונית היתה מלאה באנשים ושרון שעמד בסופה לא הצליח לברוח עם חבריו, הוא נרצח במיגונית, בכניסה לקיבוץ עלומים, באותה שבת השחורה- מוקף בגופות של אנשים שרק רצו לחגוג את החיים.

שרון הוגדר במשך שישה ימים כנעדר עד שגופתו נמצאה, מאוחר יותר המשפחה קיבלה את התיק, הטלפון והארנק שלו- אלו המזכרות האחרונות שהגיעו משרון.