משפחה וחברים
לא משנה מה יקרה תמיד נהיה סוג ב', תמיד נלחם, אין לנו סיכוי.
מוזר לשמוע כזה ציטוט דווקא מציפורה מיטלמן (לשעבר סלומון), אישה שכל חייה נלחמה, וכל חייה גם ניצחה. את הנאצים, את הבריטים, את העוני, את המוות וגם את הסרטן. אך אפילו האדם הכי אופטימי יתייאש כשהוא כל כך קרוב לחוף מבטחים, אבל ברגע האחרון הוא נשלח, שוב, להסגר.
הסיפור של ציפורה מתחיל בשנת 1937. היא נולדה לאסתר ויצחק סולומון, כילדה אמצעית אחרי יעקב וכאחות גדולה למנדל. הם גרו בעיר גאלאץ ברומניה, עיר נמל גדולה עם מפעלים רבים. למשפחה לא היה חסר כסף וחיי מותרות. היה לנו כסף, היה בית גדול, היו לנו חנויות רבות כולל קונדטוריה ומאפיה, ככה מספרת ציפורה. אך כמו סיפורים רבים של יהודים מצליחים מאירופה של תחילת המאה ה-20, החיים הטובים של משפחת סלומון נגמרו ב1940, כשרומניה הצטרפה לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
מאותו הרגע, חיי היהודים בעיר לא חזרו להיות כפי שהיו לפני. הם התחילו להירדף על ידי השלטונות וגם על ידי האזרחים, חיי המותרות שלהם הסתיימו. היינו צריכים ללכת עם טלאי צהוב, לא נתנו לי ללכת לגן וגם לעלות על החשמלית. היו גם מקרים שהמבוגרים קיבלו מכות ברחוב.
בהמשך נשלחו הגברים למחנה העבודה, אך לנשים והילדים היה עתיד שונה. ראש העיר קנה אותם והשאיר אותם במחנה מאולתר בפאתי העיר. יכול להיות, שבעזרת פעולה זאת של ראש העיר הוא הציל ממוות יהודים רבים. הם ישנו על הרצפה ולא הורשו לצאת מהמתחם. רק בצהריים יצאו הנשים בשביל לנסות ולאסוף שאריות מזון מהשוק העירוני. אם הן הצליחו היה מה לאכול, אם לא אז נשארו רעבים. ציפורה, ביחד עם אמה אסתר ושני האחים, יעקב ומנדל, נכנסה למחנה.
מה את זוכרת מהמחנה?
לא היה לנו שום דבר, היה זוועה. חיינו מהיד לפה. אם אמא הייתה מצליחה להביא כמה ירקות ותפוחי אדמה מהשוק, היינו מקלפים אותם ואוכלים. אם לא אז נשארנו רעבים. לא היה מי שיחבק וינשק אותי, או יגיד מילה טובה.
בשלב מסוים אמא נהייתה חברה של שומר נאצי זקן, שהיה נחמד אלינו. בכל יום הוא הביא לנו קצת לחם, סוכר ושוקולד, שיהיה לנו מה לאכול. פעם אחת רציתי לשמור את השוקולד למחר, אז שמתי מתחת לכרית, אך עד הבוקר הוא נמס ולא נשאר כלום.
חיי המשפחה השתנו מהקצה אל הקצה. אחיה הקטן של ציפורה מת מזיהום כבר בתחילת התקופה במחנה, ומקום קבורתו לא ידוע עד היום. היא נשארה רק עם אחיה הגדול ואמה, כי אביה, כמו כל הגברים, נשלח למחנה עבודה.
האח הגדול נשאר בגדר תעלומה עד היום. באחת הפעמים שאמא הלכה לחפש אוכל, היא ביקשה ממנו לשמור על ציפורה. הוא אמר לקח אותה החוצה ואמר לה שבי פה, אני הולך לשחק עם הילדים בעוד הוא מצביע על קבוצת ילדים. ומאז הוא לא חזר. ציפורה, כמו ילדה טובה שחינכו אותה להיות, ישבה שעות וחיכתה לו, בקור ואף בחושך. בשלב כלשהו היא אף נרדמה תוך כדי ציפייה לאחיה שישוב מהמשחק. לא ידוע מה קרה שם, כל הילדים ששיחקו לא חזרו. במחנה היו שמועות שהגרמנים לקחו אותם לעבודה מחוץ למחנה.
באותו היום, בעוד ציפורה מחכה לאחיה. ניגשה אליה נזירה. הנזירות היו מגיעות בכל יום בשביל לבדוק שהילדים בסדר ושאין חולי. הנזירה ראתה את הילדה הקטנה יושבת לבד בחושך ובקור, והחליטה להוציא אותה מהמתחם ולהצילה. היא לקחה את ציפורה ואמרה לה לא להוציא מילה. היא סיפרה לשומרים שהיא האחיינית שלה שהגיעה איתה לביקור, ובזכות חילופי המשמרות של השומרים, שלא ראו אותה מגיעה לבדה בבוקר, הצליחה להוציא אותה. ציפורה נלקחה למנזר, שם הוחבאה במרתף עם עוד כמה ילדים יהודים.
איך היו החיים במנזר?
החיים במנזר היו שינוי משמעותי לציפורה הקטנה, שסוף סוף התחילה לחיות, אפילו אם זה רק טיפה, כמו ילדה רגילה. הייתה לנו מיטה, היה אוכל, רחצו אותנו כל יום, היה חם. היינו במרתף כל הזמן ושיחקנו. וכל פעם שהנאצים היו באים לבדוק את המנזר הנזירות היו אומרות לנו להיכנס מתחת למיטות ולהיות בשקט.
בסוף המלחמה הרוסים השתלטו על רומניה, אך חיי היהודים לא השתפרו. אולי הם לא היו צריכים ללכת עוד עם הטלאי הצהוב, אך הרוסים היו אכזריים באותה מידה כמו הנאצים. הילדים יצאו סוף סוף מהמרתף והועברו לצלב האדום, ומשם לארגון הג'וינט היהודי. הם חיו בבית יתומים יהודי ברומניה עד שהוחלט שהם עולים לארץ. כאשר עזבה ציפורה את גאלאץ, זאת הייתה הפעם האחרונה בחייה שתהיה שם, במקום בו נולדה. לרומניה הסכימה לחזור רק כ60 שנה מאוחר יותר, אך לעיר לא חזרה.
ציפורה, עם שאר ילדי בית היתומים, הצטרפה לאונייה עצמאות, אוניית מעפילים שיצאה מבולגריה ב1947 לכיוון ארץ ישראל והכילה מעפילים רבים. הבריטים תפסו את האונייה כשהיא ניסתה להיכנס לארץ והעבירו אותה למחנות מעצר בקפריסין.
השהות בקפריסין הייתה קצרה (הייתי ילדה קטנה מאוד, לא זוכרת כמה זמן הייתי שם). בתקופה הזאת ציפורה לא למדה ולא עבדה. הם לא עשו כלום כל היום ורק פעם בשבועיים יצאו לטיולים בקפריסין. אנשי ההגנה, שהיו מגיעים מידי פעם למחנה לבדוק את השוהים, ובסתר אף היו מלמדים את הבנים להילחם, הבריחו את ציפורה ביחד עם עצורים אחרים באחד הביקורים, בעזרת מנהרה שנחפרה מהמחנה אל חוף הים, משם הועברו לספינות דיג שהובילו אותם לאוניות, ולתוך ארץ ישראל. בהגעיהם לארץ, הילדים חולקו לקיבוצים, וציפורה נשלחה לקיבוץ חמדיה בבקעת הירדן.
איך היו החיים בקיבוץ? ארץ חדשה, שפה חדשה, הכל זר ושונה?
היה קשה. בהתחלה היינו מנודים, הצברים בקיבוץ לא קיבלו אותנו, אך לאט לאט המצב השתנה. בסופו של דבר היה לי טוב. בקיבוץ התחלתי ללמוד לראשונה עברית, פגשתי את הורי וגם את בעלי זכרונו לברכה.
ציפורה חייתה בקיבוץ עד גיל 18 לבד, אך בגיל 18 קרה דבר מופלא, היא פגשה את ההורים שלה לראשונה אחרי המלחמה.
מידי פעם היו מגיעות משלחות של ניצולים מאירופה כדי לחפש את ילדיהם שאולי, בתקווה, הצליחו להינצל מזרועות הנאצים. היו מעמידים את כל ילדי הקיבוץ בשורה וההורים היו מנסים לזהות את ילדיהם. ציפורה עברה הרבה מסדרים כאלה, כל כך הרבה עד שזה התחיל להימאס עליה. כשהגיעו ההורים שלה, ציפורה לא רצתה לבוא למסדר, היא כבר הייתה מושפלת. אך המדריך שלה, שגם שימש כמשפחתה המאמצת בקיבוץ, התעקש שהיא תבוא בפעם האחרונה לפגוש את המשפחה, כי הוא ידע שאלו הם הוריה. ציפורה השתכנעה והלכה לפגוש אותם. כשנכנסתי למפגש ואבא שלי ראה אותי, הוא זיהה אותי והתעלף!.
ואיך את הרגשת?
לא ידעתי מה להגיד, הייתי בשוק טוטאלי, לא ראיתי אותם יותר מ10 שנים ולא ידעתי איך להגיב. כמובן ששמחתי מאוד, אך זה דבר קשה לעיכול. כולם בכו במפגש הראשוני ולאט לאט התחברנו מחדש. הרגשתי שאני חוזרת לילדות.
למרות המפגש עם הוריה, ובשביל להקל עליהם כלכלית, ציפורה החליטה להישאר ולגור בקיבוץ. ההחלטה הזאת השתלמה כי מאוחר יותר באותה שנה היא פגשה את בעלה לעתיד, מרדכי מיטלמן. הוא הגיע לעבוד בנגרייה בקיבוץ וככה הם הכירו. ציפורה ומרדכי החליטו להתחתן ולעזוב את הקיבוץ, כשהם עוברים לגור במושב תלמי מנשה ליד באר יעקב.
תחילת חייהם המשותפים הייתה קשה, הם גרו בבית קטן עם הוריו של מרדכי, שעבד ב2 עבודות שונות והקים נגרייה במושב. צעירים היום לא יסכימו לחיות ככה. לא היה לנו מים, לא שירותים וגם לא חשמל, בקושי הסתדרנו בהתחלה, אך לאט לאט הסתדרנו, המושב חובר לקו מים וחשמל, והצלחנו להתקיים.
במושב נולדו לציפורה ארבעה ילדים: חיה, פנינה, שלמה והרצל. לאחר לידת הבן הרביעי, הבינו ציפורה ומרדכי שיש להם צורך במקור הכנסה נוסף, ולכן ציפורה החלה לחפש עבודה. היא הצטרפה לכוח עזר בבית חולים שמואל הרופא, ומאוחר יותר גם לאסף הרופא. כעבור 3 שנים יצאה ציפורה ללימודי אחיות וחזרה כאחות מוסמכת לבית החולים. בזמן עבודתה טיפלה בין השאר בפצועים ממלחמות ואף בשבויים, ושבוי אחד ממלחמת יום הכיפורים זכור לציפורה במיוחד שכב אצלנו שבוי מצרי, הצענו לו תה וקצת לחם, והוא ביקש קפה, אז צחקתי על החוצפה שלו עם אחות אחרת. יום למחרת קרא לי השבוי ואמר לי בעברית צחה: למה מגיע לי שתצחקי עלי? אנחנו אולי שונאים אחד את השנייה אבל אני פצוע ושוכב במיטה, לא מגיע לי היחס הזה. מאז היינו חברים הכי טובים. חברות של ציפורה אף טסו לביקור במצרים ונפגשו שם עם אותו שבוי.
ציפורה הרגישה שבסופו של דבר, היא כן ניצחה, והיא כאן כדי להישאר. היא ראתה את חייה סוף סוף מתקדמים במסלול שהיא רוצה, עם בעל טוב, ילדים, נכדים ובלי בעיות, והיא אף עזבה עם בעלה את המושב בשנת 1995 לטובת דירה בעיר הגדולה ראשון לציון, אך הבעיות לא עזבו את ציפורה. בעלה מרדכי נפטר בשנת 1999 מדמנציה. מרדכי היה אדם נהדר, עזר לכל אחד ועשה רק טוב, כל יום אני מתגעגעת אליו וחושבת עליו. ובשנת 2004 ניצן סלע, אחד מנכדיה של ציפורה, טבע למוות בגיל 18 עם עוד שני חברים, מקרה שמלווה את המשפחה עד היום.
בשנת 2014 התגלה אצל ציפורה סרטן במעי הגס, וכיום היא מטופלת באופן שוטף במרכז דוידוף לטיפול ולמחקר מחלות הסרטן בפתח תקווה. המלחמה שלה תימשך כל חייה.
איך את מתמודדת עם הגילוי של הסרטן?
זה קשה מאוד, כשאני לבד אני בוכה, לא עשיתי רע לאף אחד. יש לי מזל שיש לי את חיה, הבת שלי. כולם בסדר ועוזרים המון, אבל יש לי מזל שחיה לקחה אותי כפרוייקט, נתנה לי לגור אצלה, לוקחת אותי לכל מקום ועושה בשבילי הכל. למזלי לא היו גרורות, אך כרגע אני עדיין בשלבי הטיפולים.
אם מסתכלים על כל החיים של ציפורה, ניתן להגיד שהיא ניצחה. ניסו להשפיל, להרוג ולהוציא אותה מהמשחק, אבל היא התגברה על כל המכשולים, וכיום, בגיל 78, היא כאן כדי להישאר.
אחרי כל מה שעברת, איך ההרגשה לנצח? לשרוד ולהצליח?
אני לא חושבת ככה, הרגע היחידי בחיים שחשבתי על זה היה כשירדתי מהאונייה, אין לנו הרבה דברים אבל לפחות אנחנו חיים, ונראה להם בעוד הרבה שנים שאנחנו ניצחנוכתב וערך: שחר ינטל