משפחה וחברים
אמא שלי, מחר שנה למותה. דמעות בגרוני, עיני דומעות.
היום לפני שנה הלכתי להתעניין לאיזה מוסד להעביר אשה בתרדמת. מנהל מחלקה פנימית ב' במאיר אמר שהוא מבקש שהיא תתפנה עד יום ראשון. למחרת, בעודי בבירורים, קבלתי טלפון מנורמה. היא מחרחרת ומתקשה לנשום. טסתי לבית החולים.
אורי הגיע ואחר כך הנכדים. החזקנו לה את היד עד השעה אחת ורבע. כיאה לצדקת שכמותה, היא נפטרה ללא כאבים לפני כניסת השבת והועברה ביום ראשון, כמצוותה לבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב.
על ערש דווי ידעה רוגע. עכשיו כשעברתי ניתוח קטן אבל כואב, אני שב ונזכר בייסוריה בניתוחים אין ספור שעברה. שמעתי אותה נאנקת, חושקת שפתיים ובגבורה עוברת עוד ניתוח כדי להיות קצת יותר בריאה, קצת יותר אתנו: ילדים, נכדים, נינים ועם מעט הנאות אחרות, שמרשה לעצמה אשה צנועה.
אמא עברה כאבי גוף רבים בשנות חייה האחרונות. שבר ביד שמיאן להירפא שנים וכאב בלי הפסק, עין שחדלה לראות ושיניים חולות שהיא סירבה לטפל בהן.
אבל כאבה הגדול יותר הוא כאב הלב. מתמשך. כאבי לב כל כך מייסרים, שהמילה מתגמדת מלתאר. כאבים שצפנה בלב, והוא לא עמד בנטל, כאבים שמעט מהם החצינה בשירים, במלים, כדי לקום ולהוכיח לכולם כמה כוחות נפש יש לה לעשות ולעשות וקודם כל לזולת, לציבור, למשפחות בחסר, לילדים בגן בכפר סבא או בבית חולים באשקלון, לילדיה ולנכדיה.
בחודשים האחרונים אני חוזר לעיזבונה ומגלה עוד ועוד חומרים מרתקים שכתבו הוריי – נדבכים תיעודיים של מורשת המשפחה שהקימה עם אבא. הדברים יקובצו בקרוב לספר.
אין יום שאיני מוצא עצמי מתגעגע.. אפילו היום כששאלו איפה לשמור חבילה שאיני יכעול לקבל.. חשבתי מיידית: אצל אמא.. יש געגוע שלא מרפה, גם בגיל 62 לנחמה וכתף של אם.בחרנו השנה לא לערוך אזכרה רגילה. אתר הזיכרון שנפתח הוא גלעד, וכאשר תושב גופתה ממחקר ותיקבר ליד אבא באשקלון, נערוך אזכרה.
תודה על תשומת הלב.
טובי
29.5.11