צחי פולק

אח גדול שלי, מנקודת המבט שלי, אחותך הקטנה.השובב, הקופצני, החייכן, מלא אושר וחיים. מגיל קטן היה ניתן לראות את גודל הלב שלך ויכולת הנתינה והאהבה ששידרת לסובביך.אהבת לחיות, אהבת לטייל, אהבת את המשפחה שלך יותר מהכל.קודם כל נולד דדי, שנתיים אחריו נולדת אתה וחיכיתם לי, 12 שנה.שניכם רציתם אחות והנה הגעתי..היית הבן אדם הכי טוב שפגשתי, היית מחבק אותי חזק חזק ואומר לי  כמה גדלת, היית מציף אותי באהבה ומתנות, כל פלאפון, כל מותג, כל דבר שרציתי היה לי.  רבנו המון, צחקנו יותר, היית האח המושלם שכל אחת אחרת הייתה רוצה. דאגת לי, שמרת עליי, הסעת אותי לכל מקום. היו לך שאיפות ותוכניות רבות, מעולם לא ראיתי בן אדם עם כוח רצון כמו שלך, מוסר עבודה כל כך גבוה, נחישות וכל דבר שעשית היה בחיוך.היית קורא לבית שלנו בית משוגעים וכל משפט שלך היה מסתיים במה הקשר? בכל שישי נהנת מהדגים של אמא ובכל שבוע הזמנת משהו אחר מהאינטרנט. כשאיבדת את החבר הכי טוב שלך בגיל 18 בכל שנה היית מבקר את המשפחה שלו, הולך לבית העלמין, טל היה חי דרכך. ואני המשכתי בדרכך, בגיל 16 בדיוק שנתיים אחריך, איבדתי את לידור, והיא חייה דרכי היום. היית עוזר לכל חבר או בן משפחה שרק היה צריך, נתת מעצמך תמיד הרבה יותר ממה שקיבלת וזה עשה לך טוב. היית מאוהב, הייתה לך חברה מדהימה שנכנסה והפכה להיות בת משפחה. היום סביר להניח שהיית כבר אבא לשניים ונשוי לורד. ככה תיכננת... קצת לפני שזה קרה, תכננת לטוס לספרד עם ורד ושם, להציע נישואין. ואז הגיע יום חמישי. ערב לפני היינו באירוע של המשפחה ורבנו,בבוקר כעסתי עלייך אז החלטתי שאני לא נוסעת איתך לביהס והמשכתי לישון אתה יצאת מהבית לעבודה.. אם הייתי יודעת שלא תחזור.בצהריים אמא חזרה מוקדם יותר הביתה כי היא הרגישה חולשה. דפיקה בדלת, וכל מה שאני זוכרת מאותו היום זה אור שחור שהשתלט לי על החייםיצאתי מהבית בריצה ,התקשרתי לספיר ולא הצלחתי לדבר, בכיתי ואמרתי לה תבואי מהר אלי הביתה. לא הייתי מוכנה לשמוע איך זה קרה, לא רציתי לדעת את הפרטים רק רציתי לדעת שלא כאב לך. הלב של המשפחה כבר לא איתנו.רק השנה, אחרי שמונה שנים. הפכתי להיות סטודנטית למשפטים והחלטתי לקרוא את פסק הדין שלך. את כל הפרטים הקטנים. טעות אנוש? טעות אנוש שעלתה ביוקר. בגלל בן אדם שלא הניח נכון את השיש על המלגזה ולא שם לב אתה נקטפת לנו בגיל 26. המפעל שיש שעבדת בו עדיין פעיל למרות שהחוסר בטיחות המובהק שהיה שם גמר אותך ואותנו. איך המרצה שלי לעונשין אומר? המשפט לא פועל על פי צדק.השיש נפל עלייך, אהוב שלנו, יקיר שלנו, לא צעקת, לא הראת פחד, לא יכולת לזוז משם קבעו את מותך במקום. הלב שלי נמחץ יחד איתך. אבא זיהה אותך, הוא נשבע לנו שנשארת אותו צחי. שלם, יפה, טהור. שנים של פרוצדורה מול בתי המשפט. ואלפי שיחות לפלאפון שלך בציפייה שתענה וכל זה חלום. לא תכננו לוותר בקלות, המפעל היה צריך להיסגר. הלקח היחידי שהם למדו זה שהריצפה חייבת להיות נקייה מאביזרים, וקסדות זה דבר הכרחי בעבודה כזו. אז..לפני שמונה שנים , היה לי אימא שהיא החברה הכי טובה שלי,אבא שנותן לי את הנשמה שלו אח גדול מעורר הערצה ,אותך אחי האמצעי  ואפילו גם כלב.היום, אימא מאושרת פחות, אבא חזק פחות הכלב הזדקן ולי יש אח אחד פחות. העולם איבד את הגבר הכי טהור,הכי אהוב,הכי חי, הכי אוהב, הכי מצחיק מלא נתינה,מלא בטוב. בכל שנה זה רק נעשה קשה יותר, אני מבינה שלא תעלה את המדרגות וישר תשאל מה יש לנשנש? שלא תלך איתי מחובק ותגיד כמה גדלתי, לא תיקח אותי לטיולים, לא תראה איתי סרטים לא תקנה לי מתנות. לא זכיתי להתרגש עד דמעות בחתונה שלך, לא זכיתי להיות דודה לילדים שיכלו להיות לך,לא הספקתי לומר לך שלום, לא אמרתי לך מספיק כמה שאני אוהבת אותך. לא הספקת לראות אותי גדלה,מסיימת ביהס,מפקדת בצבא ועכשיו סטודנטית. אנציח אותך בכל מקום ורגע שיהיה לי..הפחד הזה לשכוח את הקול שלך, הגעגוע שמכרסם את הלב, הזיכרונות שגורמים לחיוך מהול בעצב. אתה לא תחזור, רק תמשיך לחיות דרכינו.אתה הכוח שלי, אתה ההשראה שלי, אתה הפרופורציה שלי ואתה הגעגוע היחידי שלי. לכל מקום אליו אלך, תלך איתי-השם שלך חרוט לי על הכתף, האדם שאתה חרוט לי בזיכרון,והמקום שלך חרוט לי בלב.