בן שושנה ושלמה. נולד ביום י"א באייר תשמ"ד (13.5.1984) בבית-החולים "אסף הרופא" שבצריפין. את שנותיו הראשונות עשה ברמלה. בן יחיד בין שלוש אחיות - נילי, קרן ודניאל. בשנת 1991 עברה משפחתו למושב בית חשמונאי שבשפלה שם גדל עדי והתחנך בבתי-הספר שביישוב. את לימודיו החל בבית-הספר היסודי "איילון" והמשיך לתיכון האזורי למדעים, לאומנויות ולהומניסטיקה "הרצוג" שבו סיים את לימודיו במגמות ביולוגיה וגאוגרפיה.

עדי היה תלמיד מעורב ופעיל מאוד מבחינה חברתית. במהלך לימודיו בתיכון שימש כאחראי במועצת התלמידים וכן תפס פיקוד על ניהול קיוסק בית-הספר שהיה עוד בחיתוליו. על תרומתו הרבה לקהילת בית-הספר, זכה בתעודת הצטיינות.

במרץ 2003 גויס עדי לצה"ל. את דרכו הצבאית החל כלוחם בחיל הצנחנים, אך בשל בעיות בריאותיות נאלץ לפרוש והועבר לחיל הרפואה. אף על פי כן, לא ויתר על שירות קרבי ובעקבות השתלבותו המוצלחת בחיל יצא לקורס חובשים קרביים. הוא עבר מסלול חובשים, קודם לחובש פלוגתי ואחר כך מונה לחובש גדודי בבסיס האימונים החטיבתי של הצנחנים. במהלך שירותו הצבאי בבא"ח ניהל את המרפאה ואת כל הצוות בצורה הטובה ביותר - כמו שרק הוא ידע לעשות - ואף קיבל ציון לשבח על הבא"ח המצטיין ביותר בחיל רפואה.

עדי שוחרר מהצבא במרץ 2006 ולו תכניות רבות לעתיד. הוא החל לעבוד כמאבטח במפעלי התעשייה הצבאית "גבעון" והתעתד להתחיל בסתיו 2006 את לימודי המזרחנות באוניברסיטת באר-שבע; הוא דיבר ערבית שוטפת ושאיפתו הייתה לעבוד בשב"כ.

חמישה חודשים לאחר שחרורו, בסוף חודש יולי 2006, גויס עדי ב"צו שמונה" למילואים ראשונים וללחימה המתנהלת בלבנון, שם סופח ליחידת החבלה של "מגלן".

ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006), חג האהבה, נפל עדי בקרב במלחמת לבנון השנייה והוא בן עשרים ושתיים. טיל נ"ט ששיגר החיזבאללה למבנה שבו שהה בכפר דבל קיפח את חייו ואת חייהם של עוד שמונה לוחמים בגדוד. עמו נפלו: רב-סרן נתן יהב, סרן ליאון שמוכר, רב-סמל ראשון אשר ראובן נוביק, רב-סמל אלעד דן, רב-סמל גלעד זוסמן, רב-סמל נאור קאלו, רב-סמל עידן קובי וסמל-ראשון בן (בנימין) סלע.

עדי הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי ברמלה. הותיר הורים ושלוש אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל. על קברו נחקקו המילים "עדי, תכשיט שלא יסולא בפז. נזכור, נאהב ולעולם לא נשכח".

כתבות רבות התפרסמו בעיתונות והאירו את דמותו של עדי שהתעקש להישאר בשירות קרבי על אף שיכול היה למלא תפקיד מסוכן פחות. בני משפחה וחברים כתבו על הכאב העצום המלווה את האובדן וסיפרו על החיוך, החוכמה וטוב הלב של עדי. חיילות ששירתו עמו תיארו אותו כ"בחור חמוד שתמיד מחייך ועוזר", "אדיב, אכפתי, מסור לעבודתו עד הסוף ותמיד שמח לעזור לחברים שלו. ... אדם יפה-תואר, כישרוני ואוהב". חברים אחרים ציינו את ביישנותו והגדירו אותו כ"עדין נפש".