בן עמליה ויורם. נולד ביום כ"ז בתשרי תשמ"ג (13.10.1982), ברמת גן. אח לאסף. משה היה השם שניתן לו, מושון נקרא בפי אמו, ואילו החברים קראו לו שון, ולפעמים שוני. הוא היה תינוק מושלם ונוח, וחייך לעולם בעיניו הגדולות. פיקחותו ניכרה מיד, וכבר בגיל ארבע רצה ללמוד לקרוא ולכתוב.
כשהיה שוני בגן חובה החליט כי הוא שומר שבת, והתעקש ללמוד בבית ספר דתי. נראה כי נמשך לאווירה הדתית, לתלמידים, לרוח הדברים - ומצא שם את מקומו. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "אושא" שברמת גן, שם התגלה כילד מבריק, שקט וחביב, אדיב ומנומס, ומעולם לא הרים קול.
בהגיעו לכיתה ה' עברה המשפחה להתגורר באריאל, ושוני נכנס לבית הספר היסודי הממלכתי-דתי "אריאל". הוא עשה חיל בלימודיו, בלט בנכונותו לעזור, וכשתלמיד חלה, היה הראשון לדרוש בשלומו ולעדכנו בחומר הנלמד. בטקס יום ירושלים, נבחר שוני כנציג בתי הספר באריאל לחתום על דגם של מגילת העצמאות.
בהיותו תלמיד בכיתה ו' השתתף שוני בתחרות כתיבת עבודות בנושא השואה. בעבודתו התמקד בתנועות הנוער באירופה, בחיי הילדים ובסיפורם של הפרטיזנים, ואף ראיין ניצולת שואה שסיפרה לו על בריחתה מהגטו בהיותה ילדה. "העבודה הוסיפה לי הרבה ידע על השואה. למדתי איך הם הצליחו לשרוד. בעיקר את תרומת הילדים האמיצים שחירפו נפשם כדי להציל את ההורים. הם הבריחו אוכל למחנות והדבר נגע ללבי וגם כאב," סיפר בריאיון לעיתון המקומי. עבודתו של שוני העפילה לשלב הגמר בתחרות, ותעודת ההערכה הוענקה לו בטקס רב רושם בכנסת.
שוני היה חניך פעיל ודומיננטי בתנועת "בני עקיבא", והתמיד בפעילותו בה עד כיתה י"ב. הוא המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים במכינה המרכזית לישיבות בני עקיבא - "ישיבת גבעת שמואל", המשלבת לימודים עיוניים לצד לימודי קודש. רבים רצו להתקבל לבית הספר המבוקש ומספר המקומות היה מוגבל, אך בלחץ אמו קיבלו? הרב פרוכטר לריאיון, "הציץ ונפגע" - הוא קלט מיד כי לפניו ילד מיוחד במינו, ושוני התקבל למכינה, וסיימה בהצטיינות.
כשהיה שוני בכיתה ז' נפטר אביו. הייתה זו שנה קשה מאוד בעבורו, אך הוא שינס את מותניו ובאופן טבעי קיבל על עצמו את תפקיד האב במשפחה. באחת התבגר והיה לאיש, והוביל את קבוצת האחיינים והאחייניות אחריו. אף שהיה בן גילם, ראו בו כולם את "המבוגר האחראי"; רצינותו והאחריות שהפגין הן כלפיהם והן כלפי המבוגרים במשפחה לא הותירה ספק כי אפשר לסמוך עליו בכל דבר ועניין. שוני השכיל לקבל את המציאות כפי שהיא ולא היה מתווכח: "אם אפשר - טוב, אם לא - אז לא," נהג לומר. הוא הפנים את השינוי במצב הכלכלי של המשפחה, ולא ביקש לעצמו דבר. גם כך היה צנוע והסתפק במועט, ומרגע שיכול היה, החל לעבוד כמלצר במסעדת "אפרופו" שבקניון איילון כדי לעזור בפרנסת המשפחה.
את לימודיו התיכוניים עשה שוני בבית הספר התיכון "אמי"ת בר אילן גוש דן" - בית חינוך לתורה, מדע וטכנולוגיה. גם כאן היה תלמיד מצטיין ובלט ביכולת הקליטה המהירה שלו. שוני השתתף בחוגי "נוער שוחר מדע" ובחוג מדע בדיוני, זכה בחידונים בהיסטוריה, ובמיני חידון התנ"ך. היה לו ידע מדהים ומעמיק במתמטיקה, והוא קיבל ממכון ויצמן שאלונים וחידונים המיועדים לנוער שוחר מתמטיקה. אך על אף הצלחתו המזהירה, שמר שוני על צניעות ולא התנשא. אדרבה, הוא דרבן את חבריו להשקיע בלימודים, ואם סטו מהדרך האיץ בהם לחזור למסלול. חבריו זוכרים כיצד היה יושב עמם ומלמד אותם מתמטיקה ללא ליאות, ומכין אותם לבגרות. את חברו ליאור החזיר למערכת הבגרות לאחר שזה התכוון לוותר, ובזכותו סיים ליאור את לימודיו בהצלחה. הורי החברים הרבו לדבר בשבחו, ומוריו טענו כי עליו להשתלב בפרויקט "תלפיות" בצבא.
שוני היה אדם של חסד, לבו רחב וטוב לבו אין-סופי. החברים זוכרים כיצד היה מביא עמו מהבית שני כריכים, כדי לחלוק אותם עם אחרים שלא היה להם, ואת הכול עשה בצניעות, כמעט בסתר.
פעם אחת בשנה - בחג הפורים - היה שוני מרשה לעצמו להסיר את כל המסכים ואת כל המסכות. אז היו מתגלים בו פנים אחרות של העזה, יצירתיות פורצת, שמחה, שובבות ותחכום. את רגישותו הרבה לסובב אותו, האדם והטבע, ביטא בכתיבת שירים ורשימות. בחורף של שנת 2000 כתב: "הריח שמגיע אחרי הגשם... כולם כל כך אוהבים את הריח שמגיע אחרי הגשם. יורד מבול וסופה משתוללת והכול מסתתרים בבית, מרחמים על אלו שנאלצים להיות בחוץ ברגעים אלו. ... אבל ברגע שהטיפה האחרונה נוגעת באספלט הספוג מים ושמן, כולם ממהרים להוציא ראשיהם מהחלון ולספוג את הריח הכה מיוחד הזה. ... בשבילי, הדבר המיוחד בריח הזה הוא שכשהוא מתחיל, זה מסמל שהגשם נגמר. ... באותו לילה של 10 בינואר 2000 עמדתי יוצר מעגל אחד עם חבריי הקרובים ביותר, במבול, מחכים להריח את הריח שתביא עמה הטיפה האחרונה."
עם הזמן פיתח שוני רישול אופנתי משהו בהופעתו, משהו שיש בו אמירה חרישית נגד המוסכמות. הרישול הזה, בשילוב העיניים הצוחקות והחיוך הביישני, הביא את הבנות. שוני היה רציני כל כך עם הבנות, וביישן כל כך, שלא הבין שבחורה רוצה בו... כהרגלו, בחר לבטא את אשר על לבו בכתיבה. שירו "שני ורדים" הוא משל ליחסים שהותירו בו את חותמם: "יש לי גן ואתמול שתלתי בו שני ורדים / אחד מהם יגדל להיות צהוב, / השנייה תגדל לוורד ורוד. / ... / למה רק שני ורדים בגן כה גדול? / לא שתלתי ורד אחד כדי שזה לא יהיה לבד / לכן שתלתי לו בת זוג ממש על ידו. / רציתי לשתול גם ורד שלישי, כחול, / אך חששתי שזה יפריע לשניים לגדול. / אשאיר אותם יחד, רק שניהם, / מדי פעם אשקה אותם, אבל זה הכול. / ... / הבטתי בוורדיי והרגשתי את לבי מחסיר פעימה. / שפשפתי את עיניי, לא, אינני הוזה, / הפרח הוורוד גדל ובמלוא הדרו הביט בי חזרה. / ... / ושם, לצדו, עמד הוורד הצהוב, / ורד נמוך וחסר צבע שרוב עליו נשרו, / ... / והוא מרוחק, כאילו התבייש, התבונן מעל לוורד שליד. / בוורד שאתו היה אמור להעביר זמנו, / התבונן בהערצה, ודומה היה כי קינא בו. / נדמה היה כי באמת רצה להיות אתו, / אך מה לו ורד כה מכוער וכה נמוך - / לא ראוי הוא להיקרא ורד בכלל. / כל מה שיוכל הוא להמשיך להביט ולקוות, / שאולי פעם יביט בו הפרח שמעל..."
שוני התגייס לצה"ל ב-23.10.2000 והוצב בחיל הקשר. את שירותו, כמפעיל מכשירים, עשה בגדוד חיל קשר. הוא היה חייל חרוץ, מסור, אחראי ומקצועי, וסייע רבות לאחרים. עבודתו הייתה אינטנסיבית, והוא עבד לסירוגין - שבוע בצבא, ולאחר מכן שבוע חופשי. את הימים החופשיים ניצל לעבודה בבית הקפה וכמו תמיד, הקדיש את משכורתו לכלכלת המשפחה.
שוני אהב את המטבח ובעיקר את המטבח של סבתא - וממנה למד את סודות המטבח. כחייל, דאג לחבריו החיילים ולקיבותיהם. מהמצרכים הבסיסיים המצויים בצבא היה מכין ארוחות מלכים, וגם דאג לניקיון; לא פלא כי כולם רצו להיות בבסיס ב"שבוע של שון"... בתקופת שירותו אומץ על ידי משפחה שגרה בסמוך לבסיס ונהנה לבשל עמם את הארוחות. בת המשפחה שנשבתה בקסמו אמרה עליו: "זהו חלום חיי", "איש מזן מיוחד".
לשוני היו תכניות רבות. הוא תכנן להמשיך ולעבוד ב"אפרופו" עד שיחסוך סכום כסף ניכר, ותכנן לפתוח עם ליאור, חברו, בית-קפה-ספר - מקום של קפה ותרבות. "הוא היה מין פלא שעבר בעולמנו, נגע מעודנות בכל אחד מאתנו, ובחיוך מזמין הוציא אותנו ידי חובה. מושון היה ילד תאורטי, כמו יצרו אותו בתאוריה ואחר כך ניסו לממש," כך מתבטאים בני המשפחה. והוסיף גדעון, אחד מבני המשפחה: "כמו שרטטו אותו בספרים לכדי דמות שכולה אמת, נתינה והתמסרות."
סמל משה גולדפישר נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט' באדר א' תשס"ג (10.2.2003), והוא בן עשרים ואחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אחריו אם ואח. על קברו נחקק " שוני, דמותך וחיוך, עימנו לעד. אוהבים אותך ולנצח תהיה בליבנו מלאך"
משפחתו של שוני הוציאה לזכרו את החוברת "שוני - באהבה" ובה סיפור חייו בתמונות ובמלל, בשילוב מכתבים לזכרו. תכני החוברת מופיעים גם באתר האינטרנט שהוקם לזכרו, בכתובת http://www.sean.co.il.