משפחה וחברים
29.10.2019 - הלכה לעולמה בגיל 89 מרסל ניניו. לרבים מאיתנו שמה של מרסל ניניו לא אומר דבר, אבל האישה הזאת פעלה בשליחות מדינת ישראל, ושילמה על זה מחיר כבד.
מרסל ניניו (5 בנובמבר 1929 בקהיר - 23 באוקטובר 2019) הייתה מגיבורי "העסק הביש". היא הייתה אסירה בבית הכלא בקהיר במשך 14 שנה (1968-1954) ולאחר מכן התגוררה בישראל.
ביולי 1954 נעצרו בקהיר 13 חברי חוליה של המודיעין הצבאי הישראלי, יהודים אזרחי מצרים, שיועדה לפעולות ריגול במצרים. החוליה הוקמה על ידי שליח המודיעין, אברהם דר, שהגיע למצרים באפריל 1951.
חברי החוליה פעלו מספר שנים במצרים כתאים רדומים. ב 1954 הועברה הפעלת הרשת לאברי אלעד (מי שכונה "האדם השלישי" ). ביולי 1954 החלו חברי החוליה לבצע פעולות חבלה, במטרה לשבש את יחסיה של מצרים עם ארצות המערב, עם בריטניה וארצות הברית. טעות טקטית גרמה לחשיפת החוליה.
ב־11 בדצמבר 1954, החל משפטם בבית דין צבאי מצרי וב-27 בינואר 1955, ניתנו פסקי הדין :
ראשי החוליה, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, נידונו למוות והוצאו להורג בתלייה ב-31 בינואר . ויקטור לוי ופיליפ נתנזון נידונו למאסר עולם, מרסל ניניו ורוברט דסה נידונו למאסר של 15 שנה; מאיר זעפרן ומאיר מיוחס נידונו למאסר של 7 שנים; אלי נעים וצזאר כהן זוכו.
הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי הפרשה, שזכתה לכינוי "עסק הביש"/״הפרשה״, ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא במילות קוד וברמזים בלבד. "הפרשה" העסיקה את ישראל במשך שנים רבות, בעיקר בשאלה "מי נתן את ההוראה?".
מרסל ניניו נולדה כבת זקונים אחרי שני אחים. משפחתה של ניניו התגוררה במרכז קהיר, והיא למדה בבית הספר היהודי של הקהילה היהודית בעיר. היא הצטיינה בכדורסל, בשחייה ובהתעמלות.
בשנת 1939,נפטר אביה, ולאחר מותו עזבו אחיה את הבית, ומרסל ואמה עברו להתגורר בהליופוליס. מרסל למדה בבית הספר היסודי של הקהילה היהודית. בשנת 1947 הצטרפה לקבוצת הכדורסל של מועדון הספורט ״הכח״ ונסעה עם הקבוצה לתחרויות שונות. אולם בשנת 1948, הופסקה פעילות המועדון בעקבות מלחמת העצמאות. מרסל ניניו הייתה נחושה לעלות לישראל, ולשם כך אף למדה עברית. אולם, בשל מחלת אמה נאלצה להישאר במצרים.
מרסל הייתה פעילה בהליופוליס בסניף ״השומר הצעיר״. כך נוצר הקשר בינה לבין ד"ר ויקטור סעדיה, שחיפש מתנדבים בעלי רוח ציונית. סעדיה קישר בינה לבין שלמה הלל, נציג הסוכנות היהודית במצרים, ובפגישה עמו הדגישה שהיא המפרנסת העיקרית של משפחתה, וביקשה שידאגו לאמה במקרה הצורך. אמה נפטרה לפני נפילת הרשת ב-1953. ד"ר משה מרזוק היה בין הרופאים שטיפלו בה. אחרי הפגישה עם שלמה הלל, נפגשה מרסל ניניו עם אברהם דר והתנדבה לרשת הריגול שהקים . כינויה ברשת היה ״קלוד״. תפקידה היה לקשר בין אנשי הרשת ולהעביר חבילות בין שתי החוליות - בקהיר ובאלכסנדריה. אברהם דר דאג להכיר לה את חברי החוליה הקהירית ונסע עמה לאלכסנדריה, במטרה שתכיר גם את חברי החוליה השנייה.
בעת שחברי ברשת נעצרו, שהתה ניניו בעיר הנופש ראס אל-בר. היא חזרה לדירתה ושרפה כל דבר, שיכול היה להעיד על פעולותיה. חיכתה בדירה שמפעיליה יבואו לקחתה. היא נעצרה על ידי המוחבארת המצרי.ויו נלקחה לאלכסנדריה, לחקירות שבמהלכן עברה עינויים קשים. במהלך החקירות והעינויים הקשים ניסתה מרסל ניניו להתאבד ונפצעה באורח קשה, אושפזה בבית חולים למספר חודשים ומשם הובלה לבית המשפט. לאורך עדותה בבית המשפט, חזרה שוב ושוב על משפט אחד: "אני יודעת, אך אני לא רוצה להגיד".
מרסל נאלצה להתמודד לבד עם החיים בכלא. הואיל והיתה ציונית שנשפטה באשמת ריגול לטובת ישראל, רוב הזמן הייתה מבודדת מיתר האסירות הפוליטיות. למרות שרוב הזמן היתה מבודדת, היא פעלה ויזמה הקמת קבוצת כדורסל לאסירות, שיעורי ריקוד, סריגה, התנדבות במרפאת בית הכלא ועוד, וכך התמודדה עם החיים בבית הסוהר.
מרסל ניניו עשתה רושם חזק מאוד על שופטיה. הגנרל יוסוף דיגווי ששפט את אנשי הרשת, אמר במשפט של האחים המוסלמים שנערך אחר כך: "תתביישו לכם! אתם גברים? אתם זוכרים איך הבחורה היהודייה התנהגה פה בבית המשפט? קחו דוגמא ממנה. לכו מהפרצוף שלי!"
הגנרל דיגווי היה שבוי בידי ישראל לאחר מבצע קדש ב 1956, אך החלפתו באסירי הפרשה לא עלתה במהלך המו"מ על חילופי השבויים.
בשנת 1968 הוסכם על שחרורה של ניניו יחד עם עוד שלושה אסירים שנותרו בכלא. ב-12 בפברואר 1968 הם הגיעו לישראל.
לאחר שחרורה הגיעה ארצה והוענקה לה דרגת סגן אלוף בחיל המודיעין. היא למדה עברית באולפן ולאחר מכן ספרות אנגלית ואמריקאית ותולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 התחתנה עם אלי בוגר. השושבינה בחתונתה הייתה ראש הממשלה, גולדה מאיר. הם חיו שנים רבות ברמת השרון. נישואיה בישראל היו הפרסום הראשון שהותר על ידי הצנזורה לכך שחברי הרשת מצויים בארץ.