מור, בנם של חנה ואליהו, נולד ביום כ"ג באב תשנ"ט (05.08.1999) בבאר שבע. אח לעדן-אלין ולעידן.
מור, הבכור מבין הילדים, היה ילד טבע, ילד סקרן ונבון. הוא גדל בבאר שבע וכשהיה בן שש עברה המשפחה לרמת גן.
למד בבית הספר היסודי "הבילויים" בעיר והמשיך לחטיבה ולתיכון של בית הספר הפתוח הדמוקרטי בתל אביב-יפו. הוא אהב את מסגרת הלימודים הלא שגרתית. הוריו סיפרו שהיה "בחור מיוחד עם נפש חופשיה ואמיתית, שפעל מתוך כוונה אמיתית ליהנות ממה שיש לחיים להציע ובכך אפשר לעצמו ללמוד דברים שבאמת עניינו אותו וסקרנו אותו." מור תמיד אמר לכולם: "אני לומד בשביל עצמי, לא בשביל הציונים."
לאחר מספר שנים עברה המשפחה להתגורר באזור.
מור גדל להיות בחור שאפתן מאוד עם חלומות גדולים, והיה בטוח מאוד בעצמו וביכולות שלו. מעולם לא ויתר על דברים שרצה להשיג. הוא שאף להפוך את העולם למקום טוב יותר, ועם זאת - משפחתו הייתה בחשיבות עליונה עבורו ובראש סדר העדיפויות. היה לו קשר מיוחד עם אחותו ואחיו.
בגיל 14 נחשף לראשונה לענף הספורט הקבוצתי לַקרוס (Lacrosse), שבאותו זמן החל להיות מוכר בארץ, ועם הרבה השקעה ומאמץ הפך לאחד השחקנים הראשונים והמצטיינים של הענף בישראל. הוא התחרה במספר תחרויות ברחבי העולם והביא את קבוצתו להישגים גבוהים.
בגיל 20 החל לעבוד ברשת בתי הקפה "טאטי" בתל אביב והמשיך שם ארבע שנים. בשנה האחרונה (2023) ניהל את סניף כיכר דיזינגוף והלקוחות אהבו מאוד את הבחור הצעיר עם החיוך המקסים והאנרגיה העוצמתית, שהשרה עליהם רוגע ושלווה בכל פעם שהגיעו. הוריו סיפרו שמור היה כל כך אהוב, שהלקוחות חזרו שוב ושוב לבית הקפה ונהנו לשוחח איתו. מור ידע להעריך את היופי בעולם ואת כל מה שיש לחיים להציע. כאוהב טבע מושבע היה מרבה לטייל וחיפש תמיד את הנופים המרהיבים ביותר, חלם לראות עוד ועוד נופים ואם לא היה לו זמן – הסתפק בקפיצה קטנה לים כדי לצפות בשקיעה. אימו חנה סיפרה: "הטבע היה חלק בלתי נפרד ממנו, 'מי בא לקמפינג?' הייתה השאלה הקבועה שלו כמעט כל סוף שבוע."
הוא ידע להעריך פשטות. ידע למצוא את המתנות הקטנות של החיים, תמיד הזכיר לכולם שהחיים יפים, שהכול לטובה ושלהכול יש סיבה. בכל הזדמנות שהייתה לו, יצא לבלות, לרקוד וליהנות בחיוך רחב.
ביום שישי בלילה, ערב שמחת תורה, כ"א בתשרי, 6 באוקטובר 2023, נסעו מור וחבריו לפסטיבל המוזיקה "סופרנובה" בסמוך לקיבוץ רעים. כשהגיעו לשם לפנות בוקר הם רקדו ונהנו עם כ-3,000 חוגגים.
לאחר שעות ספורות, ביום שבת, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים מגדר הגבול שנפרצה, מהים ומהאוויר והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה – קיבוצים ומושבים ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות; על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים; על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים ואזרחיות בני כל הגילים בבתיהם, במכוניותיהם ובעת שבילו במסיבות אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים לרבות אונס והתעללות; חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים; החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. למעלה משלוש-מאות חיילים, שוטרים וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב.
בבוקר זה החלה מלחמה.
כאשר החלו האזעקות מור וחבריו מיהרו לקפל את הציוד והיו בין הראשונים שהספיקו לצאת מהמקום ברכב. לקראת השעה 7:00 הגיעו סמוך לקיבוץ מפלסים והאטו את נסיעתם בגלל רכב בוער שעמד באמצע הכביש, הם ניסו לעקוף אותו כשלפתע הגיח מחבל וירה לעברם. מור נפצע קשה ומאותו הרגע נחשב כנעדר. בתום ימים של חרדה ואימה נמסרה למשפחתו הבשורה המרה שנרצח.
המחבלים רצחו באותו בוקר למעלה מ-380 מבאי המסיבה.
מור כהן נרצח על ידי מחבלים בפסטיבל "נובה" באזור רעים בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023), והוא בן עשרים וארבע. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בתל אביב – ירקון. הותיר אחריו הורים, אחות ואח.
על מצבתו נכתב: "תן לנו את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתנו לשנותם. נזכור אותך לעד."
אימו חנה ספדה לו: "מור היה אדם מלא שמחת חיים. הגישה האופטימית שלו מגנטה אנשים סביבו. היה אפשר להרגיש את האור שלו כשהוא בחדר ובכך הצליח תמיד להשרות אווירה נעימה, מצחיקה, משחררת ואופטימית... מור היה הבן אדם הזה שתמיד יגיד את הדבר הנכון, אהב תמיד ללא תנאי וקיבל כל אחד כפי שהוא, הקרין רק טוב וכולם הרגישו את זה. לעד נוקיר תודה ונזכור את כל מה שלימדת אותנו: לאהוב את החיים, לצחוק, לשמוח ולא לשכוח מה חשוב באמת.
זהו סיפורו של מור כהן עם החלומות והעיניים הנוצצות, שיצא לרקוד במסיבת ה'נובה' ועצם את עיניו בפעם האחרונה על הכביש המהיר. החיוך הקורן שלו יאיר עלינו לעולמים. יהי זכרו ברוך."