לאה לנקה שטרולי ז"ל

 איך נפרדים לתמיד מהאדם האהוב עליכם ביותר בעולם?

הלית קולט

ביום ראשון עמדתי אל מול הקבר הטרי של סבתא זוזו שלי ודפדפתי בין אופציות גרועות בראש. בסוף הלכתי על זה כמו שזה. ״סבתא, את הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם. הממ, הבנאדם שהכי אהבתי בעולם״, פתאום התבלבלו לי הזמנים. וגם

מחשבה: יו, אני ממש מקווה שהיא שמעה את זה גם קודם, כשהיתה בחיים. זאת

אומרת, אמרתי את זה מאחורי הגב שלה כל-כך הרבה פעמים. להורים שלי, לחברים,

לפסיכולוגים, לכל מי שהסכים לשמוע… בטח אמרתי את זה גם לה??

בשבוע שלפני יום ראשון המניאק סבתא היתה מאושפזת במצב לא טוב. כמה שעות לפני זה עוד הספקנו לחגוג יחד ליל סדר סואן בהרכב מלא בפתח תקווה, כך שאני האופטימית קיוותה שהיא תצא מזה גם הפעם. בעשר השנים שחלפו מאז האירוע המוחי, סבתא היתה כלואה בכיסא גלגלים והתמודדה עם אתגרים רפואיים לא

פשוטים, אבל היא תמיד יצאה מזה. דאם איט, היא יצאה מאושוויץ בחיים. סבתא שלי עמדה עירומה בתוך תא גזים כשד״ר מנגלה חישב שורה מיותרת בסוף, כי אחרת הגז לא יהיה אפקטיבי. סבתא נגררה החוצה בוכייה, עצובה על מה שחשבה שהיה הצ׳אנס היחיד שלה למקלחת. ״אל תבכי!״, לחש לה בכעס חייל גרמני, ״את מעדיפה לצאת מהארובה!?״, הוא הצביע לעבר עשן המשרפות. רק חודשים ארוכים אחרי זה

היא הבינה על מה הוא דיבר.

על אף ולמרות הזוועות שעברה במחנות ההשמדה, סבתא זוזו תמיד האמינה בטוב.

בבני אדם, באהבה, ברוחב לב, בלטייל, בחיים הטובים. בחיים. בלתת במקום לקבל,

    בלשים את עצמה אחרונה ואת יקיריה ראשונים. היה בה משהו אצילי ושלו ובו בזמן פשוט ואמיתי, שהקסים את כל מי שנקרה בדרכה. תמיד נדהמתי איך היא יכולה להיות כזאת, מאה אחוז טוב,ness אחרי כל מה שעברה בחיים המדהימים שלה. הייתי מבקשת ממנה לשחזר את התמונות מאושוויץ שוב ושוב. סבתא, ספרי לי שוב איך גילחו לך את הראש. סבתא, ספרי איך הפרידו אותך מאמא וסבתא שלא ראית

שוב לעולם. סבתא, ספרי איך מצאתם תפוח אדמה לא מבושל וחילקתם אותו ביניכם.

סבתא הגישה שלושה סוגי שוקולד והתיישבה.

     היא היתה שם כל הילדות שלי, עם סירים ענקיים מלאי אהבה בניחוח הונגרי שחילקה לכל המשפחה, עם חיוך גדול בשער בית הספר כשהיתה באה לקחת אותי במקום אמא, עם רק עוד שתי קוביות שוקולד וכוס חלב לפני השינה כשישנתי אצלה )בלי שצריך לצחצח שיניים אחרי זה(! עם זרועות פתוחות במשברי הטינאייג׳ הכי רועמים ועם המון קבלה והכלה גם בשנים שאחר כך. פעם היה לי אומץ לשאול אותה אם היא לא טיפל׳ה מאוכזבת שאני לא גרה בארץ, אחרי כל מה שעברה בשואה וזה. מותק שלי, היא ענתה, אם זה טוב לך, אני רק מאוד שמחה. ועכשיו תאכלי לפני שיתקרר.

בשנים האחרונות, גם בגלל המרחק, כל מפגש איתה היה מלווה בעיניים נוצצות -רטובות. כל כך חששתי מהחיבוק האחרון, מהתמונה האחרונה. הכי חששתי שיקרה

    משהו ואני לא אספיק להיות שם. כלומר פה. והנה אני פה, והנה אחי פה מניו יורק, והנה חיבוק אחרון בליל חג, והנה אנחנו נפרדים ממנה בבית חולים, וסבתא זוזו הולכת בתזמון הכי אצילי שיכלה למצוא.

אז שלום, סבתא זוזו. את הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם, בלשון הווה, לתמיד.