משפחה וחברים
יעקב, בן ג'ורג'יה תבדל"א ומשה ז"ל, נולד בשנת ת"ש (1939), בבצרה שבעיראק ועלה ארצה בהיותו בן אחת-עשרה, בשנת 1950. עד כיתה ד' של בית-הספר היסודי למד בעיר הולדתו. לאחר עלייתו ארצה השלים את לימודיו בבית-ספר יסודי בחיפה. יעקב היה תלמיד שקדן וחרוץ והיה בין המצטיינים בכיתתו. בכל זאת, עקב תנאי החיים הקשים של המשפחה ברוכת הילדים, ועקב המעברים התכופים ממקום למקום, לא זכה להמשיך בלימודיו. תחילה גרה המשפחה בתוכנית אשדוד א' (כיום בית עזרא) ושם, מחוסר בית-ספר, ניתק בהיותו תלמיד הכיתה הרביעית מן הלימודים למשך שלוש שנים. בתקופה זו עזר יעקב בן השתים-עשרה למשפחתו בעבודת האדמה. רק כאשר עברה המשפחה למעברת עיר המפרץ שליד חיפה, זכה להשלים את לימודיו בבית-הספר היסודי שבמקום. אחרי כן עברה המשפחה למעברת קרית אונו, שם למד את מקצוע המסגרות והחל עובד במקצועו באחת המסגריות שבעיר. יעקב היה עובד חרוץ ומסור. הוא השקיע את כל מרצו בעבודה ודאג לתמוך בהוריו. אבל כעבור זמן קצר נקרא לשרת בצה"ל והפסיק את עבודתו.
יעקב גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1957 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות נשלח לקורס נהגים, סיים בהצטיינות והוצב לשירות ביחידת שריון. הוא היה חייל למופת, ולמרות שבתפקידו כנהג עבר אלפי קילומטרים רבים בכבישי הארץ, כמעט שלא הוגשו נגדו תלונות על עבירות תנועה. הוא היה נהג זהיר וחייל צייתן וממושמע. מפקדיו הכירו אותו כחייל רציני ואחראי וכאדם שניתן לסמוך עליו תמיד, בכל מקום ובכל מצב. חבריו ליחידה זוכרים אותו כבחור אופטימי ועליז, שידע "לעשות שמח", להרים את המורל ואת מצב הרוח. הם סיפרו כי בחברתו של יעקב עבר הזמן במהירות והשירות עבר בנעימות.
לאחר ששוחרר משירות החובה התקבל לעבודה במפעל "מלקו-מלצים" כמסגר. מנהל המפעל מיהר לעמוד על תכונותיו הטובות של יעקב, על נאמנותו, יושרו ואחריותו ולא חשש להטיל עליו אתגר נוסף. הוא ביקש מיעקב גם להפיץ את סחורת המפעל ברחבי הארץ. כך החל יעקב מחלק את זמנו בין ייצור המוצרים ונסיעה בארץ להפצתם. לקראת סוף שנת 1967 נשא יעקב את זמירה חברתו לאישה ובנה אתה את ביתו בקיראון. לאחר שנת נישואיהם הראשונה נולדה בתם הבכורה גלית, וכעבור שנה ומחצה נולד בנם משה, ששמו נקרא על שם אביו ז"ל של יעקב. הוא היה אב מסור ובעל אוהב, שמשפחתו עמדה תמיד בראש דאגותיו. כל מה שעשה וכל מאמציו בעבודתו הוקדשו להבטחת שלומה ועתידה של משפחתו האהובה עליו. יעקב היה איש שמח בחלקו, בעל "לב זהב", שאהב לעזור לזולת. הוא היה ישר, הגון ובן נאמן להוריו. בזכות תכונות אלה התחבב על כל מכריו. הוא קנה ידידים בקלות והם אהבו לבקר בבית החם, שהקים בעזרתה של זמירה. כשנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים החליט לבסס את עתיד משפחתו ולכן עזב את העבודה במפעלי "מלקו-מלצים" והחל לעבוד כנהג מונית בתחנת המוניות "שביט" בגבעתיים. גם במקום עבודתו זה ידעו הממונים להעריך את יושרו ואת הגינותו של יעקב, אשר הקנו שם טוב לתחנה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף יעקב בקרבות הבלימה המרים ברמת הגולן, בתפקיד נהג זחל"ם. יחידתו השתתפה בבלימת הכוחות של הסורים, שפרצו בגזרה המרכזית לעבר הקיבוצים מרום הגולן ורמת מגשימים. ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973) נפגע הזחל"ם שלו פגיעה ישירה מטיל קטיושה והוא נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, בת ובן, אם, שתי אחיות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון: "הוא היה חייל מסור וחבר נאמן. כל מי שהכירו אהבו".