בן ברברה ואלכס, נולד ביום י"א באב תשכ"ט (25.7.1969) ברמת גן, אח לאבינעם-דב ולשי-ברוך. משה למד בבית-הספר היסודי 'שילה' והשתתף בחוג לילדים מחוננים באוניברסיטת בר אילן, מכיתה ד' עד כיתה ו'. בכיתה ז' למד במכינת בני עקיבא בגבעת שמואל. במהלך לימודיו בכיתה ח' שהה משה עם משפחתו בארצות-הברית לרגל שנת שבתון של אביו. במחצית הראשונה למד בהוואי ובמחצית השנייה בניו-יורק. כששבה המשפחה ארצה, סיים משה את לימודיו התיכוניים בבית-הספר הטכנולוגי 'אמית' בקמפוס של אוניברסיטת בר אילן והתמחה במחשבים ואלקטרוניקה. משה לא תמיד הכין את שיעורי הבית או התכונן לבחינות ולעתים קרובות הסתפק במה שזכר מהשיעורים. ראש המועצה הדתית של גבעת שמואל זוכר שמשה התכונן לקריאה בתורה לקראת הבר-מצווה שלו - ללא עזרת מורה, וקרא את כל פרשת "ואתחנן" כבקיא ורגיל. לפני הצבא ניגש למבחן הפסיכומטרי, ללא קורס, והגיע לשני האחוזים הגבוהים ביותר במדינה.

כנער היה חבר בתנועת 'בני עקיבא'. משה היה 'תולעת ספרים', אך גם שיחק טניס, שחה, למד ג'ודו, ניגן בקלרינט, אהב להאזין למוזיקה, לעסוק במחשבים ובאלקטרוניקה ובתקופת לימודיו התיכוניים החל גם לצייר.

משה התגייס לצה"ל בספטמבר 1987 ושירת בחיל-האוויר כטכנאי קשר ולאחר-מכן כקצין. משה פרח בצבא והיה לחניך ולחייל מצטיין. הוא מאוד אהב את הצבא ואת חבריו ומפקדיו, שאהבו אותו. משה שמר מצוות והקפיד להשכים קום כדי להספיק להתפלל לפני תחילת הפעילות הצבאית. הוא היה צמחוני-טבעוני והרבה לבשל לעצמו בעת השירות. משה נהנה מהרעיון שהוא אוכל מזון בריא, מתעמל ועושה הכל כדי לשמור על בריאותו. חבריו לצבא זוכרים את הריחות שאפפו את סיר הבישול שלו ואת שכיבות הסמיכה שהקפיד לעשות בכל ערב, תוך שהוא נזהר שלא להפריע לאחרים.

ביום 3.4.1990 נפצע משה במבצע של חיל-האוויר. למרות שהיה מהקצינים הצעירים ביותר ביחידה, הוא נבחר לצוות מיוחד שהיה אמור להקים את מכלול הקשר למבצע חשוב וחשאי. בזמן התקנת המערכת שהיתה חדשה ונרכשה לא מכבר, קרסה האנטנה וראשה פגע בראשו של משה ובעמוד השדרה שלו והוא נותר משותק בכל גופו. אחרי יותר מתשעה חודשים של חוסר הכרה, התחיל לנשום בכוחות עצמו באופן חלקי ולתקשר במצמוצי עיניים ואחר-כך גם בנענועי שפתיים.

כדי לשפר את סיכויו, הוסיפו הוריו לשני השמות הראשונים של סבא רבא מצד אביו שקיבל עם לידתו, גם את שמו השלישי של הסבא רבא - שמואל ואת שם הסבא רבא מצד אמו - בנימין. לאחר פציעתו גר משה עם משפחתו בגבעת שמואל ואחר-כך ברמת גן. הוא השתתף בחוג קליעה בבית הלוחם ובקורסים באוניברסיטת בר אילן. כמו-כן האזין לקורסים שונים בבית, שמע מוזיקה וצייר במרץ בעזרת הפה. במאי 2000 נערכה בבית הלוחם בתל אביב תערוכה מציוריו, 'נופי הלב'. אמו מספרת עליו שהיה חד, חביב, טוב לב ומצחיק. גם אחרי פציעתו המשיך להיות כך והיה תענוג להיות במחיצתו. הוא ידע תמיד להעריך את הדברים הקטנים בחיים ונהנה אף מטפטוף של גשם. בשנים שלאחר פציעתו התנדנד פעמים רבות בין חיים למוות. הרופאים אמרו שאין מה לעשות מלבד להתפלל, והוריו אכן הרבו להתפלל. כנגד כל הדעות הרפואיות משה התגבר על מצבים בלתי אפשריים ושמר על שמחת החיים, עד שמערכות גופו קרסו.

משה הלך לעולמו ביום כ"ד באב תשס"ג (22.8.2003), יותר מ-13 שנים לאחר פציעתו והוא בן שלושים-וארבע. הוא הותיר אחריו הורים ושני אחים. משה הובא למנוחות בבית- העלמין הצבאי בקריית שאול. בשורות הכיתוב האישי שעל קברו נחקק: "נתת שמחה בלבי...", פסוק מתהילים ד', ח'.

הוצאה לאור

פודקאסט

המר זכרונות לפורמט דיגיטלי

הזמן שלט עם קוד QR