יעל גלעד

יעל, בת משה ותמר, נולדה בל' באדר א' תשכ"ה, (04.03.1965), בנווה מונסון. אחות תאומה למיכל ואחות בוגרת לנורית ולענת.

למדה בבית הספר היסודי "אורנים" בנווה מונסון וסיימה בהצלחה תיכון במגמה ביולוגית-כימית.

הייתה פעילה מאוד מבחינה חברתית, והתבלטה כמדריכה אהובה ומקובלת בצופים. בצבא שירתה באגף מבצעים, ולאחר מכן כפקידה גדודית בקורס קצינים.

בתום שירות החובה הצבאי, פנתה יעל ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים, לימודים אותם סיימה בהצטיינות. בסיום לימודיה חזרה לצבא, ושימשה כקצינת בריאות הנפש (קב"נית) של בה"ד 12, בסיס ההדרכה והקצונה של חיילות צה"ל. היא שירתה שם בתקופה הקשה של מלחמת המפרץ, סייעה, תמכה ועזרה לחיילות רבות במצוקה. לאחר מותה של יעל, הגיעה למשפחתה בחורה צעירה, שסיפרה כיצד בהיותה חיילת יעל חילצה אותה מהמשבר הנפשי שאליו נקלעה, והניאה אותה מכוונתה להתאבד.

לאחר שחרורה מצה"ל, השתלבה יעל כעובדת סוציאלית במחלקה הנוירו-כירורגית בבית חולים בילינסון שבפתח תקווה, שם עבדה במשך שש שנים, עד לאסון שקטע את חייה. במהלך עבודתה תמכה בחולים סופניים וליוותה את בני משפחותיהם, וכן טיפלה במקרים של שכול פתע כתוצאה מאסונות ומפעולות איבה. יעל ידעה למצוא את הדרך לכל משפחה ומשפחה, והייתה בעלת יכולת להתקרב לאנשים בשעתם הקשה ולהבין את התנהגותם ודרך חשיבתם. מסירותה למטופליה ולבני משפחותיהם לא ידעה גבולות. היא הקדישה את עצמה ועזרה לכל אדם באשר הוא אדם. כך לדוגמא, כששמעה על כוונה לשלוח אזרח זר או פלסטינאי שנפגעו בארץ חזרה למקום מגוריהם להמשך טיפול, נאבקה ולא שקטה עד אשר הבטיחה כי המשך הטיפול יינתן רק בישראל. רגישותה של יעל לצורכי הזולת אף הביאה אותה לעסוק במשימה הקשה מנשוא של פנייה למשפחות נפטרים בבקשה לתרומת איברים, למען הצלת חיי אחרים. עם היוודע האסון, פנו חולים למשפחתה וסיפרו על מסירותה ועל ההערכה שרכשו לה. אחת מהם הייתה אם ששכלה את בתה הצעירה ממחלת הסרטן שבועיים בלבד לפני מותה של יעל, אשר מצאה כוחות לבוא להלוויה ולספר עד כמה יעל תמכה בבתם במשך כל שנות מחלתה, ולאחר מות הבת המשיכה וליוותה אותם. יעל לא קפאה על שמריה. במקביל לעבודתה, עמדה לסיים תואר שני בלימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. היא גם סיימה קורס בן שנתיים בהנחיית קבוצות באוניברסיטת בר-אילן, ועל אף גילה הצעיר, הנחתה בהצלחה קבוצת תמיכה לאלמנות במוסד לביטוח לאומי. אחת מחברות הקבוצה סיפרה, בערב שנערך לזכרה של יעל, כיצד עזרה לאותן נשים, שהגורל התאכזר אליהן, לפתוח צוהר לעולם שנדמה היה שסגר את דלתותיו בפניהן. הודות לעזרתה יכלו לקוות, לשוב לחייך ולבנות עצמן מחדש. יעל הייתה בעלת נפש מיוחדת ורגישה, אמפטית, ובעלת יכולת פרגון ונתינה בלתי רגילים. היא הייתה בת, אחות וחברה אהובה, שבלטה בכל מקום בו נכחה בעיניה הכחולות, בתלתלי הזהב שלה ובחיוכה הכובש. מי שראה אותה - לא יכול היה לשכוח אותה ואת תום הנעורים שהקרינה.

ביום שישי י"ב באדר ב', ערב פורים תשנ"ז, (21.03.1997), ישבה יעל עם חברתה הטובה, ענת רוזן-וינטר, בבית קפה "אפרופו", שהיה ממוקם בבניין ההיסטורי "בית חנה", בשדרות בן גוריון פינת רחוב אדם הכהן בתל אביב. בשעה 13:40 בצהריים פוצץ מחבל-מתאבד מטען, שנשא בתיק היד שלו. עשרות נפצעו ושלוש נשים צעירות נרצחו: יעל, חברתה ענת ומיכל מידן אברהמי. בגיל 32 הובאה יעל למנוחות בבית העלמין בחולון. במותה הותירה אנשים רבים כואבים, מיותמים ומסרבים להאמין. בשדרה, מול המקום בו היה בית הקפה, הוקמה אנדרטה לזכרן של שלוש הנרצחות בפיגוע. האנדרטה, פרי יצירתו של האמן אליעזר וייסהוף, מסמלת שלושה ורדים שנגדעו בשיא פריחתם. לאחר הפיגוע, הכריז ארגון העובדים הסוציאליים על מתן פרס לעובדים סוציאליים מצטיינים במערכת הבריאות בישראל, המוענק מידי שנתיים להנצחת זכרה ופועלה של יעל.