בנם של אילנה וברוך. יוחנן-דודו נולד בכ' בניסן תשמ"ד (22.4.1984) בבית החולים "לניאדו" בנתניה. בתעודת הזהות הוא נקרא יוחנן על שם סבו של אביו, אך כשהוריו חזרו איתו מבית חולים מיטל אחותו הגדולה, אז בת שנה וחצי, שיחקה איתו וקראה לו "דודו דודו", ומאז היה מוכר בשם דודו בפי כולם.
דודו היה ילד שני למשפחה שבה חמישה ילדים, אח למיטל, עומרי, לינוי ושני. הוא היה ילד שליו ונוח, שידע להעסיק את עצמו במשך שעות מבלי שנזקק להוריו. דודו ומיטל המעט גדולה ממנו גדלו כתאומים, במשך שעות הם שיחקו יחד וצפו בטלוויזיה יחד. אהבתם המדהימה בלטה מילדותם, ונשמר ביניהם קשר הדוק ומיוחד כל השנים.
דודו היה ילד שליו אך גם שובב, סיפרה אימו. יום אחד הוא בא אליה וסיפר כי הכניס חיפושית לאוזן. היא בדקה ולא ראתה דבר. אחרי שהמשיך להתלונן נלקח לבית חולים, שם אכן הוציאו חיפושית חיה מאוזנו והרופא הסביר לאם כמה מסוכן היה הדבר, שכן החיפושית החלה לכרסם באוזן. פעם, כשהיה דודו כבן ארבע, סיפר לו אביו את הסיפור "שלולי" שכתבה מירה מאיר. למחרת יישם דודו את הסיפור על חברו ויקי בגן, והוריו נקראו לקחת את הילד המלא בוץ ...
דודו גדל בנתניה, הוא למד בבית הספר היסודי "הלל צור" וסיים את לימודיו העל-יסודיים בהצלחה בבית הספר התיכון על שם ש"י עגנון. בלימודיו התיכוניים הוא התמחה במקצועות יזמות וכלכלה, ואף החל לתכנן שאחרי הצבא יפתח חנות בגדים יוקרתית שתמכור רק בגדי מותגים.
במהלך לימודיו, במסגרת מחויבות אישית דודו התנדב לפעילות במגן דוד אדום.
בגיל צעיר שיחק דודו טניס. משבגר מעט פנה לספורט אחר, כדורסל, ואף שיחק בקבוצת "אליצור" בנתניה. יותר מאוחר הוא התאהב באופנועי ים, וייחל לאופנוע ים משלו.
בית המשפחה, סיפרו ההורים, נקרא "ביתו של אברהם אבינו", שכן היה שוני ברור בין דודו המופנם כלפי בני הבית לדודו שהיה חבר מסור, מצחיקן ושטותניק עם חבריו.
דודו גדל להיות צעיר צנוע ונעים הליכות, אשר תמיד ידע להפגין אהבה למשפחה ולחברים. הוא היה אדם חם, אנושי ומוסרי, ידע מהם ערכים ומהי מחויבות לזולת. דרך ארץ, שמחה, טהרת הלשון, אהבת הבריות, יראת שמים, צניעות וענווה היו המידות שאפיינו אותו. הוא אהב לעזור ולסייע, על כן היה אדם אהוב ואהוד על הבריות.
דודו כיבד מאוד את הזולת, בייחוד הקפיד על כיבוד אם ואב ותמיד השפיל מבטו בשיחותיו איתם. הוא היה ילד של אימא, תמיד כרוך אחריה. משבגר הם נהגו לצאת יחד להליכות ספורטיביות, בהן דיברו על כל מה שקרה בחייו. בני המשפחה והחברים ידעו שדודו אינו הולך רכיל והוא איש סוד, מה שנאמר לו לא ייצא ממנו למישהו אחר.
דודו שמר מצוות ושמר שבת. בשבתות היה נוהג ללכת אחרי הסעודה לבית המדרש, לשמוע שיעור ולשיר זמירות שבת. הוריו מספרים שהיה צדיק נסתר והירבה לתרום, אפילו ממשכורתו הצבאית הדלה הקפיד לתרום חלק נכבד, למשל לסעודות מצווה לעילוי נשמת סבו.
דודו התגייס לצה"ל בחודש דצמבר 2002 כשהוא חדור מוטיבציה. הוא שירת בהנדסה קרבית כלוחם בפלוגת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) בגדוד "להב". במסגרת שירותו הוכשר על מרב הכלים הכבדים ועיקר תפקידו היה מפעיל D-9 ראשון בכוח, החלוץ שמפלס את הדרך לשאר הכוחות. כלוחם ביחידה השתתף במבצעים רבים, ורק לאחר מותו נודעו למשפחתו כל מעשי גבורתו.
לאחר שנתיים כלוחם מצטיין בפלוגה נבחר דודו לתפקיד לוחם חוליית פיקוד קדמית במחלקת המפל"ג (מפקדת פלוגה), יחידת העילית של הפלוגה שפעלה בכל המבצעים באזור רצועת עזה וציר פילדלפי, כולל ההתנתקות מעזה.
דודו היה חייל לתפארת ולמופת, לוחם ממושמע ו"ישר כמו פלס" שתמיד הוביל את הכוח בנחישות רבה ובאומץ לב, והיווה דוגמה לכולם. גם בצבא שמר דודו על אנושיותו ועל המוסר הגבוה שאפיין אותו. באחד המבצעים, מספרים הוריו, הוא נדרש להרוס בית באזור עזה, אך הבחין בחמור הקשור לצד הבית וביקש לשחררו קודם להריסה כדי שלא ייהרג. המפקדים סירבו מחשש לחיי דודו, ביודעם שיש בסביבה צלפים פלסטינים, אך הוא התעקש, החמור שוחרר ונשלח משם ורק אז הרס דודו את המבנה.
במהלך שירותו הועלה דודו לדרגת סמל ראשון.
ליאור, ששירת עם דודו, כתב: "היית חבר, מדריך ואוזן קשבת כשצריך. ידעת להצחיק ולהוציא את הטוב שברע, להוציא חיוך מכל עצב. היית תמיד אדיב, נחמד וחייכני. תמיד ... בין המון אנשים מזויפים היית אחד אמיתי".
"לנסוע איתך זאת חוויה", סיפרו חבריו למחלקה של דודו, "לא פלא שהמ"פ בחר בך להיות מאחורי ההגה. אתה אחראי ובנוסף אתה מריץ צחוקים בנסיעה שאמורה להיות משעממת ... כשסגרת שבת עם המ"פ ואנחנו סגרנו שבתות במוצבים חיכינו לסבב מוצבים שלך, לצ'ופרים שתביא לנו ולצחוקים שלך עם המ"פ. היינו יושבים בחדר על קפה או קולה, פותחים איזה במבה או שתיים ומעבירים זמן בכיף ..."
דודו נפל בעת מילוי תפקידו ביום ד' בחשוון תשס"ו (6.11.2005). הוא נהרג שבועיים לפני שחרורו בתאונת דרכים בדרך לבסיסו בנחל עוז, בעת חציית הכביש בצומת סעד, כאשר פגעה בו משאית. שבועיים קודם לכן הורתה המשטרה לנהג המשאית להורידה מהכביש בשל תקלות בלמים, אך הדבר לא נעשה.
דודו היה בן עשרים ואחת בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. הותיר אחריו הורים וארבעה אחים ואחיות.
על מצבתו של דודו חקקה המשפחה פסוק משיר השירים: "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם, לרעות בגנים וללקוט שושנים".
כתב קובי: "כשאלוהים נותן אלוהים גם לוקח, אבל השאלה למה אותך? כבר מרוב מחשבות אנו שואלים מה כבר עשית שאתה למעלה? דבר אחד אי אפשר לשכוח – זה אותך: את החיוך, את האושר, את האמונה, את כל הטוב שבעולם – שזה אתה", והוא הוסיף על פי אותיות השם דודו: "דרכי האדם ידועות, ודרכי השם נסתרות, דרך ארץ לתורה, ונשמתה עדן".
שלושה חודשים אחרי נפילת דודו ביקרו הוריו בפלוגה בה שירת, שמעו על שירותו וסיפרו עליו לחבריו. בהמשך אמרו קדיש במקום בו נהרג.
לאתר האינטרנט יוטיוב הועלה סרטון לזכר דודו, ובו תמונות שלו מחייו במשפחה, בין חברים ובצבא.
בנתניה הוקם, בצמוד לבית הכנסת "בית אל" בו המשפחה מתפללת, בית מדרש לזכר דודו ושמו "תפארת יוחנן-דודו". בבית המדרש מתקיימים שיעורי קודש מדי יום, לאורך כל היום.