חיים-משה רובינשטיין

חיים-משה, בן פנינה ויעקב, נולד ביום י"ח בכסלו תש"ג (27.11.1942) ברמתיים להורים חלוצים, שעלו בנעוריהם מפולין והשתיתו את חייהם על עבודת האדמה. חיים היה ילד עירני, מלא חיים, פיקח ועליז, שאהב את הלימודים והצטיין בהם. את לימודיו בבית-הספר היסודי על-שם יוסף אהרונוביץ בכפר מל"ל סיים בהצטיינות ומתוך תלמידים רבים וטובים נבחר לקבל מלגה להמשך לימודיו. המלגה ניתנה לו ללימודים בבית-הספר "אורט" בנתניה וחיים נהג לרכב על אופניים מרמתיים לנתניה מדי בוקר. בחום הקיץ ובגשם השוטף בחורף, רכב לבית-הספר וחזר באותה דרך הביתה על אופניו. הוא ניחן בחוש הומור בריא ובבדיחות-דעת, ידע למצוא את הצד המבדח בכל תופעה. בהצגות בית-הספר קיבל תמיד את התפקידים המבדחים וביצע אותם בכישרון לשמחת לב הכל. את המצב הכלכלי הקשה בבית, את הטורח שברכיבה על אופניים עד נתניה וחזרה ואת הלימודים שתבעו זמן ומרץ, קיבל עליו ברצון ובהומור האפייני לו. הוא גם מצא זמן לשחק בכדורגל, שהיה הספורט אהוב עליו, חיימק'ה סיים את הלימודים בבית-הספר "אורט" בנתניה כתלמיד מצטיין ומיד הוצעה לו מלגה ללימודים בבית-ספר גבוה להנדסת חשמל בג'נבה שבשויץ. הוא החליט לנצל את המלגה אחרי שיסיים את שירותו בצה"ל.

חיים גויס לצה"ל במחצית פברואר 1961. הוא עמד במבחני הקבלה לקורס טיס, אולם לא סיים את הקורס והועבר לחיל השריון. הוא שירת בחיל עד לסיום שירותו הסדיר בצה"ל.

במחצית אוגוסט 1963 שוחרר חיים מהשירות הסדיר ונסע לג'נבה כדי להמשיך את לימודיו בעזרת המלגה שהוענקה לו. בשבתו שם כלכל את עצמו בכל עבודה שהזדמנה לו. שהותו בחוץ-לארץ קירבה אותו מאוד אל היהדות, וכאשר סיים את הלימודים נסע עם כיתתו לסיור בברית-המועצות ושם חיפש יהודים כדי להפגש עמהם, ולהביא להם דבר עידוד מן הארץ. ואמנם הקהילה היהודית בלנינגרד התאספה בבית-הכנסת כדי לפגוש את הישראלי שבא מג'נבה. חיימק'ה חש כי מלחמת ששת הימים ממשמשת ובאה וביקש ממוריו להקדים בחינות הגמר שלו כדי לחוש ארצה. הוא עמד בבחינות בהצטיינות רבה כל כך, שנערכה לכבודו סעודה חגיגית ונישאו בה נאומים ודברי הערכה חמים. המלחמה בארץ פרצה וחיים ישן לילות אחדים בשדה התעופה עד שהצליח לשכנע צוות מטוס, שהביא ציוד רפואי לארץ, לקחתו. הוא ישב כל זמן הטיסה בתא השירותים הצר של המטוס. מיד עם הגיעו לקח את התרמיל ורץ להצטרף ליחידתו, אבל לאכזבתו הרבה לא נשלח לקרב כי את המלחמה הזאת כבר איחר. בארץ התקבל לעבודה בבית-הספר "אורט" בנתניה, שסיים לימודיו בו בהצטיינות, שנים מעטות לפני כן. תוך שנה, לאחר נישואיו ופטירת חותנו, פיתח את המפעל שהוריש לו חותנו והפך אותו לספק וסתי-לחץ ומרכזיות גזים מן הטובים בארץ. הוא גם תכנן להרחיב אותו ולייצא את מוצריו. הוא היה אוהב חיים, מלא שמחה, עליצות ואהבה לכל אדם. הכל הכירוהו כאיש משפחה נאמן ואוהב, שהשפיע הרבה חמימות על בנות אחיותיו, וכחבר נאמן ומסור. הוא עסק בצילום כתחביב והתמונות שצילם כשהיה באירופה שמשו עדות לא רק לחוויות המרגשות שעברו עליו, אלא גם לכישרונו הרב כצלם. חיימק'ה אהב לבשל וכאשר נקרא לשירות מילואים נהג לבשל מעדנים לחבריו. הוא שירת כקשר מחלקתי בפלוגת חרמ"ש. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים נקרא חיים ליחידתו בסיני ושירת כקשר פלוגתי בזחל"ם הפיקוד. כשמכשיר הקשר התקלקל, הצליח לתקנו ולהעביר אותו לזחל"ם החבלה, שאליו עברו המ"פ וסגנו. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), היום השלישי לקרבות, נפגע ונהרג בשעה שחילץ פצועים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל, בירושלים. השאיר אחריו אישה, הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

דברים לזכרו פורסמו בספר "בצהרי יום הכיפורים", שיצא לאור לזכר חללי היחידה; אחותו של חיים, שלומית תור-רז, הקדישה את ספר שיריה "בשולי חלום" לזכרו של אחיה.