חיים זילבר

חיים נולד בחורף של שנת 1917 ,בעיירה כפרית בפולין,בן ל אלתר ולסוניה,הוריםבעלי משפחה אוהבת ,מרובת ילדים,אביו או סבו היו רבנים,גדל בין אחים לרוב ואחות אחת קטנה,נעמי.חיים היה ילד מלא שמחת חיים,בעל עיניים בורקות בגוון טורקיז,חיוך שובב ,אשר עתיד ללוות אותו ולהיות חלק בלתי נפרד ממהותו,גם חרף תהפוכות הגורל הרבות אשר עתיד לדעת במרוצת השנים....אולי בעטיין ,ובשל האסונות אשר פקדו את חייו ,בגיל צעיר,הוא נעשה חילוני ,אך לא באופן שכה מאפיין חוזרים בשאלה בני דורנו.חיים ,שנקרא לפעמים גם מישקה,לא היה אדם מריר ,לא התעכב כדי להרגיש או לתהות , מדוע זה קורה דווקא לי ?,ואם חשב כך,הרי שמעולם לא היה בו משהו שהפגין זאת.מעולם.המורשת שהוא הותיר אחריו מלאה בניצחונות אישיים,פרטיים,מלאה בשמחת חיים,באהבה יוקדת לחיים עצמם,בראש וראשונה,לארץ ישראל,למשפחתו ולים האינסופי.הוא היה גבר גבר,איש עמל,אמיץ,לוחם.בתחילה,שירת בצבא הרוסי ,במלהע.כשפרצה השואה,חיים כבר היה נשוי ואב לבן.הצוררים הנאצים,ימח שמם וזכרם,לא בחלו במאומה,כאשר שחטו,לנגד עיניו ,את אישתו ובנו.ממחנות הריכוז חיים נמלט כפרטיזן.במשך כ ח מ ש שנים תמימות הוא חי בבור,יחד עם אנשים נוספים,הציל ילד ,שנעשה לאיש מפורסם אשר סיפר על כך באחד מספריו ,והציל רבים נוספים.חלום חייו היה לעלות ארצה. ליישב את אדמת ארץ ישראל.את סבתי האהובה מלכה ,הכיר בתנועה ,עוד טרם עלו ארצה.מלכה היפה,שנקראה גם מיידי,אחות בכורה במשפחתה,גיבורה אצילית ,טובת לב,עדינה ויפת תואר בעצמה,איבדה אף היא את בעלה שנרצח בשואה,הסתירה את אמי ,ביתה היחידה ,רחל ,(איקה),בתחילה במנזר ,בעודה במחנות העבודה ,ואחר כך נמלטת רק כדי להסתירה אצל קרובת משפחה אמידה.טרם עלותם ארצה,ניסתה סבתי לבקש את ביתה ,את אמי,מאת אותה דודה עשירה,שכעת סירבה.יחד עם בעלה הטרי,חיים,סבא שלי ,הם ניסו לחטוף את אמי ,אשר הייתה המומה ומבוהלת לגלות,שהאישה היפהפייה הזאת טוענת להיות אמה האמיתית.תגובתה הטיבעית של ילדה שזה עתה נודע לה דבר אשר מנפץ את עולמה ,היה סירוב חד משמעי.מלכה שבורת הלב נאלצה להפליג ארצה,אך מעולם לא וויתרה על ביתה היחידה והן עתידות לחזור זו אל זו בקרוב מאד....הזוג הצעיר ,שידע מכאובים וסבל ,לצד תעצומות נפש אדירות,הזוג הגיבור הזה,עלה ארצה באונייה שהפליגה לפלשתינה....הם התגוררו במעברות,וחרף העובדה שהגיעו בתת משקל,למודי סבל,אף לא לרגע אחד נוסף בחייהם,הצער לא הורשה להיכנס אל ביתם.חיים עבד בבניין,מלכה הייתה כובסת ,אנשי עמל,פטריוטים בנשמתם,מיישבים את ארץ ישראל.מעת לעת שולחים תפוזים לרומניה,לבת הקטנה;אט אט הם שיקמו את חייהם,נלהבים לחיות ולעבוד בארץ ישראל,העתיקו את מקום מגוריהם מהמעברות שבחיפה למרכז,אט אט סבא שלי נעשה קבלן ידוע,בחולון,אשר בנה בתים,חנויות הן בחולון והן בתל אביב,אחר כך גם ברמת אביב ועוד.בהיותה בת עשר לערך,עלתה אמי ארצה,יחד עם הדודה ובעלה של הדודה,שאותו אמי אהבה והוקירה תמיד,דר בן אלי.אימא התגוררה כעת עם אימה ,מלכה ,ועם חיים.סבא שלי היה מאוהב בארץ ישראל,פטריוט בנשמתו,ימני ,דוגל בארץ ישראל השלמה. שמחת החיים האינסופית שלו,הברק ,הניצוץ השובב בעיניו לא מש מפניו,הוא היה קבלן ידוע ,מוכר,איש אמיד מאד מאד מאד,אשר חי בצניעוצ,אהב לרקוד,אהב ללכת לחוף הים,ברגל,בכול יום,בכול עונה,לא וויתר על ההליכה לים ושחייה.סבא שלי היה דמות מאד מאד מאד דומיננטית ובולטת בילדותי.הוא היה איש חזק,עם ידי עבודה ועור ששזפה אותו השמש,איש מלא חום ,אהבה וצחוק.אני נקשרתי אליו כניראה כמעט מייד.החום האינסופי שנבע ממנו ,כמו גם מאמי,מסבתי ומאבי,היו מידבקים.אצלו זה היה מעבר לחום,להט יוקד לחיים עצמם.סבא שלי גילה לי את סוד האהבה המשכרת לים,וילדותי נעשתה אפילו מתוקה וחמה יותר,כשקישטו אותה נופי הים והאור ,הצחוק והחום שלו.אי שם,בתחילת שנות התשעים,לכדה את סבא שלי ,המחלה הנוראה מכול,אלצהיימר.היא הגיעה בטיפטוף עדין,מתנצל,כמעט בלתי נראה,כמעט לא קיימת,עד אשר שנה אחרי שנה,הלכה ושאבה את סבא שלי בתוכה.אמי וסבתי טיפלו בו במסירות אין קץ.אך למרות דברי הרופאים,שגופו כשל בן 18,הוא הלך ואיבד אט אט את צלילותו,עד שנעלם כליל בתוך המחלה,ללא יכולת להתנגד,כלוא בכיסא גלגלים,במחוזות שאליהם לא הייתה עוד כניסה עוד....סבא שלי נפטר בביתו ,בחולון,ביז אדר ב',(חודש מרץ של שנת 2003)בתוכי הוא חי לעד.חיוכו שזור בכול הטוב ,והים האינסופי ,אשר הסב לו אושר גולמי ,היה וייוותר חיוך של הנצחה ועיני טורקיז מאירות.יהי זכרו ברוך.מנוחתו עדן.ת.נ.צ.ב.ה