ג'לאל ביסאן

בנם של גזאלה ופלאח. ג'לאל נולד בכפר ג'ת שבגליל המערבי (כיום – חלק ממועצה מקומית יאנוח-ג'ת).

ג'לאל הינו האח האמצעי מבין שלישיית אחים שנולדו כשלוש שנים לאחר הולדת אחיהם הבכור סאמר. עת כרעה אמו של ג'לאל ללדת, ידעה כי נושאת היא ברחמה תאומים, אך בזמן הלידה התבשרה על הפתעה גדולה - מרחמה הגיחו שלישייה.

ג'לאל היה האמצעי שנולד, אח לג'וואד והלאל. האחים נולדו ב-10 ביולי 1981, בבית חולים בנהריה, בעת מטח קטיושות שנורה לעבר ישראל מצידו הלבנוני של גבול הצפון. לאחר שלישיית האחים, הוסיפה המשפחה להתרחב ונולדו שלוש אחיות נוספות - האלה, אסאלה וספא.

כבר בגיל צעיר, ניתן היה להבחין ברבדים דומיננטיים באישיותו המתפתחת ומתעצבת של ג'לאל. אישיות עוצמתית, חזקה, אמיצה ונחושה לצד שקט פנימי, רוגע ונועם שהשרה בנוכחותו. סאמר, אחיו הבכור מעיד כי: "השקט שלו והביטחון העצמי הגבוה בו ניחן השתלבו בו יחדיו באופן מיוחד".

ג'לאל אף בלט באופיו העקשני והעצמאי, בכושר מנהיגות וכריזמטיות סוחפת כפי שאביו מתאר: "מנהיג מבטן ולידה. מה שהפך אותו למנהיג זה לא הדיבורים שלו אלא מעשיו". מבין השלישייה תמיד היה זה שמוביל. "ג'לאל תמיד חשב שהוא יכול לעשות הכול, לא היה בו כל פחד", מספר עליו האח הבכור סאמר ומוסיף: "תמיד חיפש אתגרים פיזיים..." ג'לאל נהג לעשות דברים אותם לא העזו אחיו לעשות, והם העריצו אותו ולעיתים, ניסו לחקותו.

ככל שבגר, התעצב וגיבש אישיותו, שימש ג'לאל לאחיו לא רק דמות לחיקוי. הוא היווה עבורם משענת יציבה ואוזן קשבת. אסאלה, אחותו הקטנה, מספרת על הקשר המיוחד שנרקם בינה ובין אחיה הגדול והנערץ. היא סמכה עליו, התייעצה איתו בכל ושיתפה אותו בעולמה.

בשנת 1999 סיים ג'לאל את לימודיו בתיכון בכפר ירכא. הוא התגייס לצבא ושירת כלוחם וחובש קרבי בגדוד 299 של החטיבה הדרוזית. מרבית שירותו שהה בגזרת עזה ופעמים אף היה בקו האש. חבריו לצבא החשיבוהו לגיבור, בחור אמיץ שלא נרתע מסכנה ובעל תכונות ייחודיות שלא ניתן למצוא בכל אחד. גם במסגרת זו, התובענית בדרישותיה, נתפס ג'לאל על ידי חבריו ומפקדיו כאדם בעל כוחות פנימיים ותעצומות נפש לצד חוסן פיזי. כל סובביו ידעו לומר כי הוא אינו צועד למטרה, אלא שועט אליה בכל כוחו, תוך שהוא חותר בעוז רוח ובכל נימי נפשו להשגת מטרותיו.

לשירות בתי הסוהר הצטרף ג'לאל ב-22 בספטמבר 2003, תקופה קצרה לאחר שחרורו מצה"ל. בתחילת דרכו בשב"ס שירת כחובש במרפאת כלא "ניצן". לאחר כשלוש שנים ביקש לשרת בתחום הביטחון, מתוך רצון ועניין להתקדם ולמצות יכולותיו וכישוריו.

גונדר משנה מנדו פייסל, מפקד בית מעצר "מגן ניצן" באותה עת, ציין, העריך ושיבח את "הפוטנציאל של ג'לאל והתבלטותו במקצועיות, אחריות, ערנות, חיישנות, לויאליות ומוטיבציה". כל אלו ועוד הובילו את ג'לאל בדרכו השאפתנית קדימה וכך בשנת 2006, לאחר שסיים קורס מש"קים (מפקדים שאינם קצינים) זכה לקבל תפקיד - סמל משמר במשמרת וממלא מקום סגן מפקד בד"א במשמרת ב'.

ג'לאל הכיר את ויויאן מאז שהיו פעוטות: בני דודים הם, אשר יחד למדו בבית הספר היסודי והתיכון. בסיימם את לימודי התיכון ועל אף היותם קרובי משפחה, התאהבו האחד בשנייה. ג'לאל ביקש להיפגש עמה ולהכירה, והיא מצידה חשה כי מצאה את בחיר ליבה, עמו תבקש לבנות את ביתה.

ויויאן וג'לאל השתוקקו למסד את הקשר ביניהם באופן רשמי ולזכות בברכת שתי המשפחות.

בשנת 2003 התארסו. בשנים בהן היו מאורסים נהגו לטייל בנקודות חן רבות בארץ, "אין מקום שלא היינו בו", מעידה ויויאן ומספרת על ערב בלתי נשכח אחד, לאחר אירוסיהם, בו ג'לאל הפתיע אותה בהפלגה מרגשת ורומנטית על יאכטה לאור ירח מול חופי הרצליה.

בשנים שחלפו עד חתונתם בשנת 2006, השקיעו בני הזוג בלימודים גבוהים. יחדיו תכננו להצליח בחייהם המשותפים וראו בהשכלה מפתח להצלחתם.

ג'לאל אהב ילדים וחלם על הקמת תא משפחתי רחב וחם. בנם הבכור, ג'וליאן, הנכד הראשון במשפחה, היה בבת עינו וג'לאל לא החסיר ממנו דבר. "ג'לאל פינק אותו מאוד", מספרת ויויאן, "כשנולד הוא הכין לו חדר כמו של נסיך". משנולד בנם השני, העניקו לו בני הזוג את השם - איאן, אשר משמעותו בשפה הערבית הוא שמחה.

ג'לאל רצה ליטול חלק מעורב ומשמעותי בחיי ילדיו ובהתפתחותם.

ויויאן, שגדלה כבת יחידה להוריה לאחר חמישה בנים, השתוקקה לבת. ג'לאל הבטיח לה: "את תראי, עוד תהיה לך בת". ג'לאל היה כה בטוח בכך והכריז כי לבתו שתיוולד ביום מן הימים יקראו - ג'אול, כשמם של עלי השלכת בשפה הערבית.

כלפי חוץ, נראה היה ג'לאל כגבר קשוח, אך בביתו היה אדם פתוח וליברלי, איש משפחה למופת, אוהב, חם ומעניק אשר עמד לצידה של אשתו וסייע באופן שוויוני בגידול הילדים. כשהיו הבנים תינוקות רכים, נהג לקום אליהם באמצע הלילה ואף הוכיח כישוריו במטבח באומנות הבישול. לעיתים קרובות, הכין בהנאה רבה מטעמים עליהם התענגה כל המשפחה, אשר היוותה עבורו את תמצית האושר.

באוקטובר 2010 קיבל ג'לאל זימון לקורס קצינים של שב"ס. משאת נפשו הייתה להיות קצין, לפקד ולהוביל והוא נענה לאתגר בכל מאודו. גם כאשר הבין כי יהיה עליו להשלים לימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה על מנת שיוכל לעמוד בתנאי הקבלה האקדמאים לקורס הקצינים, לא היסס והחל ללמוד באוניברסיטת חיפה.

על אף הציפיות הגבוהות שהועמדו בפני חניכי הקורס לא נרתע הוא וכהרגלו, חתר למען השגת היעדים אותם הציב לעצמו.

ג'לאל התכונן ושקד ברצינות וחריצות לקראת השיעורים השונים בקורס, למד היטב לבחינות התכופות והעמוסות והשקיע תוך שאיפה למצוינות גם בהכנת עבודות שנדרש להגיש. הוא היה חדור מוטיבציה ורצון להוכיח שאין ראוי ממנו לענוד דרגות קצין על כתפיו.

צוער ג'לאל ביסאן נפל תשעה ימים אחרי שנפצע קשה באסון הכרמל.

ביום חמישי, 2 בדצמבר 2010, התלקחה שריפת יער בהר הכרמל הירוק תמיד. השריפה, המכונה "אסון הכרמל", הגדולה בתולדות המדינה, כילתה יער, חורש ובתי מגורים בשטח נרחב מתוך פארק הכרמל והיישובים סביבו. כשבעה-עשר אלף איש פונו מבתיהם, קרוב לעשרים וחמישה אלף דונם ומיליוני עצים עלו באש. ‏כשליש מבתי קיבוץ בית אורן עלו באש וכך גם עשרות בתים נוספים בכפר האמנים עין הוד ובכפר הנוער ימין אורד. רק בחלוף שלושה ימים שככה האש.

בשעות שלאחר פרוץ השריפה נשבו רוחות חזקות שליבו את האש, וזו התפשטה במהירות לאזור נחל חיק, שמורת הר אלון, כלא "דמון", שמורת הר שוקף וקיבוץ בית אורן. בשל חשש כבד לחיי אדם הוחלט על פינוי אסירי כלא "דמון" ולאחריו כלא "הכרמל". למשימה זו חברו קצינים ושוטרים שעסקו בחסימת צירי תנועה, לוחמי האש של שירות כבאות והצלה, וצוערים ומדריכים של קורס קצינים של השב"ס, מחזור א', בהם ג'לאל.

בשעה 15:30 נע אוטובוס הצוערים בין מחצבות קדומים לבית אורן, ואחריו ניידות משטרה. לפתע שינתה הרוח את כיוונה והחלה שולחת לשונות אש שורפות אל עבר האוטובוס, קירות ענק של אש חסמו את ציר התנועה, אחזו בכול וכילו במהירות שיא כל שמץ חיים. בשריפה נספו ארבעים וארבעה גברים ונשים. שלושים ושבעה מהם צוערי קורס קציני שירות בתי הסוהר ומפקדי הקורס, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה.

הוריו של ג'לאל, שהיו ביום האסון מחוץ לכפר, שמעו בשעות אחר הצהריים על השריפה והאש הממאנת להירגע אך לא העלו בדעתם כי הדבר קשור לבנם. רק כאשר פגשו מכרה מהכפר, אשר שאלה אם בנם ג'לאל התקשר, התחילו לחשוד כי הנורא מכול קרה. הם ניסו לצור קשר טלפוני עם בנם, אך לא נענו. ההורים המודאגים חזרו לביתם וכבר מרחוק הבחינו בהתגודדות אנשים רבים על יד ביתם.

גם ויויאן, שעבדה באותן שעות, לא ידעה כלל על השריפה המשתוללת ונזקיה. מכשיר הטלפון האישי שלה היה כבוי, כך שחברים ובני משפחה לא הצליחו להשיגה. רק בשעה 17:00 כאשר הפעילה את מכשירה נחשפה לראשונה לדיווחים על אירוע השריפה ועל האוטובוס שעלה באש ובו אנשי שירות בתי הסוהר. ויויאן אמנם ידעה כי ג'לאל נמצא ברמלה, אך העובדה שלא ענה לה הלחיצה והבהילה אותה והיא מיהרה להגיע לבית הוריה בכפר.

זמן קצר לאחר הגעת הוריו ואשתו של ג'לאל לביתם, הגיע קצין שירות בתי הסוהר. האב, שוטר בדימוס, למוד ניסיון באירועים מסוג זה, חשש שתפרוץ בבית בהלה וביקש לדבר עם הקצין ביחידות. הקצין בישר כי ג'לאל נפצע קשה והובהל לבית החולים רמב"ם, בחיפה. בני המשפחה מיהרו לבית החולים, שם מצאו את אהובם פצוע אנושות.

ביום האסון, נעזר ג'לאל בכוחות הנפש ובחוסן גופו. האש התעצמה מרגע לרגע, מפתיעה ומסתערת, שולחת גלי חום לוהטים לכל עבר - אל הוואדי, הכביש ואוטובוס הצוערים. מרבית הצוערים נסו לכיוון הוואדי בעברו השני של הכביש, אשר בשניות הראשונות נראה כמקום בטוח יותר, אך שם נלכדו הם בלהבות חסרות המעצורים. ג'לאל, בשונה משאר חבריו, רץ בכל כוחו אל עבר כוחות כיבוי האש, אל הכבאי דני חייט. דני ניסה לקרר את אזור האוטובוס הבוער וג'לאל, כמו פרץ מתוך להבות האש האיומות, קרב אל דני ויחדיו ניסו לסגת הרחק משם. דני וג'לאל הגיעו בהכרה לבית החולים, אך בהיכנסם לטיפול נמרץ הורדמו והונשמו.

בבית החולים נאספו והתאגדו כל בני משפחתו הקרובים של ג'לאל. הרופאים הביטו במשפחה הכואבת אך לדאבונם, לא יכולים היו להבטיח ניסים, רק נתנו מעט תקוות - "אם יצליח להתגבר על הניתוח מבלי שגופו יזדהם, אולי ישרוד", כך נאמר להם.

למשפחת ביסאן נותר רק להתפלל. ויויאן התפללה לאלוהים שיהיה בעזרה. למרות שלא יכולה הייתה להתקרב או לגעת בו דיברה אליו, מבעד לחלון חדרו: "ג'לאל, אנחנו מחכים לך שתקום... אני מתגעגעת אליך, הילדים מתגעגעים". בליבה אמרה שיחד ינצחו, גם אם לא ישוב להיות כפי שהיה, העיקר שינשום. 

משפחתו של ג'לאל זכתה לראותו נאבק למען החיים. כששואלים את סאמר בדבר כוונתו באמרו שאחיו האהוב, ג'לאל, היה עקשן גדול, הוא מהרהר לרגע ואומר:"זה ג'לאל, התעקש לברוח מהאש, רץ בתוך הלהבות שהלהיטו את גופו, אבל עובדה, הוא היה הפצוע היחידי מהאוטובוס שהגיע לבית החולים, הוא לא רצה להיכנע ללהבות, הרי כזה היה, עקשן".

במשך תשעה ימים נאבק ג'לאל על חייו, התעקש ונלחם על החיים עד קצה גבול היכולת. אחרי תשעה ימים, ביום 11.12.2010 הוא נפטר.

ג'לאל היה בן עשרים ותשע בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בכפר ג'ת. הותיר רעיה, שני בנים, הורים, שלושה אחים ושלוש אחיות. בתו, אשר הוא טרם ידע כי אשתו ויויאן נושאת אותה ברחמה, נולדה כשמונה חודשים לאחר נפילתו ונקראה בשם שג'לאל עצמו בחר – ג'אול.

אחרי נפילתו הועלה ג'לאל לדרגת מישר.

ב-19 בדצמבר 2011, במלאת שנה לאסון, נערך טקס ממלכתי מול קיבוץ בית אורן בו נחנכה אנדרטה לזכר הנספים באסון השריפה בכרמל.

בחודש ינואר 2016 נערך, במסגרת אירוע לזכרם של נופלי האסון, משחק קט-רגל בין נבחרות לוחמי האש ואנשי יחידת נחשון – הזרוע המבצעית של שירות בתי הסוהר.

הנהלת אוניברסיטת חיפה, הממוקמת בטבורו של פארק הכרמל, חשה שזו חובתה להנציח את אלו שסייעו להגן על הכרמל ועל הקמפוס, והחליטה להקים קרן מלגות להנצחת זכרם של הרוגי האסון. במסגרת מפעל ההנצחה הייחודי מוענקות מדי שנה ארבעים וארבע מלגות לימודים על שמות ארבעים וארבעה הנופלים.