גיורא חגאי
זכרון

אודות

לידה

לידה

23 באוגוסט, 1954

מקום לידה

ישראל

נפילה

נפילה

17 באוקטובר, 1973

מקום פטירה

משפחה וחברים

קריית אונו יד לבנים

אתרים קשורים

גיורא חגאי

1954-1973

אתר פרימיום
בבית חגאי שבת החג. גיורא, בנם יחידם של שלמה ופליה נפל. פליה ושלמה חגאי עלו ארצה מגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כאן הכירו ובנו ביתם. ביום כ"ד באב תשי"ד (23.8.1954) נולד גיורא. ילדות מאושרת עוברת עליו. ככל הילדים אהב להשתעשע ולהשתובב ויותר מכל אהב את סיפורי האגדה הנפלאים שאמא ספרה לו לפני השינה. בהיותו בן 7 נפרדים ההורים. המשבר מקרב אותו אל אמו, שמעתה ואילך הופכת להיות לאם ולאב כאחד, הדואגת למשק הבית ולפרנסתם. למרות הקשיים, את ארוחת הצהריים תמיד סעדו יחדיו והקפידו לשמור על המסגרת המשפחתית. בגיל צעיר מאוד גילה גיורא אהבה גדולה לספורט. הוא הופך במהרה לאוהד מושבע של קבוצת מכבי ת"א, אינו מחסיר אף משחק ומצליח להביא עמו מדי שבת גם את אמו אל המגרש כמלווה. פליה המתוחה והחרדה מרבה לעשן, אך מפסיקה בבת-אחת לאחר שיום אחד נשאלת על ידי הבן: "אמא, מה יהיה אתי אם תמותי מסרטן?" לאחר שנתיים של מגורים בתל-אביב מתיישבים פליה וגיורא בקיראון. כאן מסיים לימודיו היסודיים בבית-הספר על שם משה שרת. כבר אז בלט בקומתו הגבוהה. מתיישב בסוף הכיתה כדי לא להסתיר, אך למען האמת, כדי להתרחק מהמורה. פליה, בהיותה פסנתרנית, מנסה כוחה בהוראת הנגינה לבן, אך ההצלחה זעומה ביותר. לעומת זאת גיורא נהנה להרעיד את קירות הבית במוסיקת פופ. לקראת התיכון - גיורא מתלבט, אין הוא יודע את דרכו. וכך, על אף נטיותיו הריאליסטיות, מגיע למגמה ההומניסטית בתיכון המקומי ע"ש יצחק בן צבי. בעל יכולת בלימודים אך אינו מגלה בהם עניין רב. המאמץ מושקע רק לפני בחינות. מגלה עירנות פוליטית רבה ומתווכח בחום רב על צדקת עמדותיו. אם הלימודים היו אצל גיורא רק כדי יציאת חובה, הרי הספורט היה עולמו המלא. כדורסל, שחייה, שחמט ומעל לכל כדורגל, העסיקוהו בכל שעות הפנאי. ממשיך לשמור אמונים לקבוצתו (מכבי ת"א) ונוסע אתה לכל משחקי החוץ. ככל שהיה מכונס ומופנם בכל שבוע, בה במידה השתחרר בשבת על היציע; שואג, מעודד או מקלל וקופץ בהשתוללות מן המושב לכל מהלך במגרש. ידע על בוריין את חדשות הספורט והפך לפרשן הספורט המוכר של התיכון. המשחק עם החברים בשכונה היה לפולחן שבמסורת ביום שישי אחה"צ. שליו מאוד ועטוף בקליפתו עד כדי אדישות היה גיורא עצור ושתקן בבית-הספר. הייתה בו תכונה ייקית והוא ידע משמעותה של התחייבות. כל אשר הבטיח - קיים. ליום הולדתו מקבל מתנה טילון (טוסטוס) ואז מתחילה תקופת הטיולים הגדולה. יום אחד מוצאים גיורא וחבריו כלבה ומכניס אותה לביתו. הכלבה מקבלת את השם "כג'י" (כתריאל, גיורא, יגאל) וגיורא נקשר אליה כאחות. בחופשות למד להכיר את העולם הגדול. נסיעה ראשונה הייתה עם האם לאירופה. הנסיעות הבאות היו לארה"ב לביקור אצל האב ולטיול במרחביה. עמוס בחוויות, ספרים, תקליטים והמון המון סיפורים חוזר גיורא עשיר יותר הביתה. בכל שראה אין הוא מתקנא ואינו מעוניין לחיות בחו"ל. עת לסיום התיכון. ריכוז כל המאמץ בחודש האחרון לפני בחינות הבגרות, עם המון קפה ומעט שינה, מסייע לו להצליח נאה במבחנים. גיורא מתנשא עתה לגובה של 192 ס"מ. גופו צר, הליכתו גמלונית, פניו המנומשים עטורים בזקן בתולים ועיניו החומות חולמניות. עוד בטרם לבש מדים גמלה ההחלטה בלבו - להתנדב לצנחנים. האם מתבקשת לחתום על הסכמה ומהססת, אך גיורא אינו מרפה: "אם אני הולך לצבא ומועד להקריב את חיי, אין לך רשות לעכב בעדי מלהתנדב". פחדו הנורא ביותר היה שמא יפסלו אותו במבדקים ולא יקבלו אותו לצנחנים. לכן, כדי להבטיח את כושרו, התחיל באימון שיטתי של ריצות ממושכות מדי ערב בהקפות סביב השכונה. גיורא נתקבל לקורס הצנחנים. קשים היו האימונים מכפי שדמיין לעצמו, אך לא בחור כגיורא יישבר. במאמץ עילאי וללא טרוניות עמד בכל האימונים המפרכים ויכול להם. הביקור הראשון בבית עם הכומתה והכנפיים היה בלתי נשכח. מספרת פליה: "בעוד שתמיד פרץ הביתה כרוח סופה, בפעם הזו עמד עת ארוכה בפתח בלי לזוז, עד שסקרתי אותו היטב היטב ורק אז נכנס הביתה בגאווה ובצעדים איטיים". במחלקת הצנחנים מצא משפחה חדשה וחמה עם הרגשה של מחויבות ושייכות. מחלקתו נבחרה להשתתף במצעד צה"ל בירושלים ליום העצמאות ה25- של מדינת ישראל. לאחר שפשופים ומירוקים צועדת המחלקה. מחיאות כפיים אדירות ותקתוקי מצלמות מלווים את הבחורים לאורך המסלול. גיורא צועד בשלשה השנייה, אך בגלל קומתו, בלט מכל המחלקה. בעת תרגיל באש חיה נפצע גיורא ע"י 5 כדורים ובדרך נס נחלץ מפגיעה רצינית. הוא מפונה ל"הדסה" ירושלים אך אינו מרשה להודיע לאמו, כדי שלא תיבהל. הוא מבקש את הטלפון ומודיע לה בעצמו: "אמא, כבודי בבית החולים "הדסה" בירושלים, אל תדאגי! לא קרה לי שום דבר רציני, רק חטפתי כמה כדורים". הוא מספר בהתרגשות על היחס הנפלא של חבריו ומפקדיו. הוא מתלוצץ על ביקור המג"ד והמ"פ: "אמא, את יודעת, אני שוכב במיטה ואיני יודע אם אני חייב להצדיע או לא? העמידו אותי במבוכה". האם מנסה לשדל אותו לעזוב את החיל ולא לעמוד אל מול הסכנה שנית. הוא משיב: "אמא, את באמת רוצה שאהיה ג'ובניק בקריה?" במלחמת יום-הכיפורים הוא נמצא בפלוגה ב' בפיקודו של המ"פ יקי בסיני. בגלויה האחרונה שהגיעה הביתה כותב הוא לאמא: "- אנחנו באותו החור מתחפרים ומלוכלכים ולא חלצנו נעליים. תשלחי לי גרביים, תחתונים ועיתונים". ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) בהסתערות על "החווה הסינית", כבדה מאוד אש האויב. גיורא, שהיה בצוות המרגמה, מסייע לחלץ פצועים. במהלך הסיוע הוא נפגע - ונופל. תחילה הוכרז כנעדר ולאחר שנמצא הובא לבארי לקבורה זמנית. למנוחת-עולם נקבר בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. בבית אשר ברחוב החבצלת נדם פסנתר הכנף. החדר של גיורא - היה למקדש-מעט. מבעד לחלון נשקף גן הזיכרון הנושא את שם שני הרעים בני קיראון, גיורא חגאי וכתריאל טאו, אשר נפלו חלל במערכות ישראל. 

שתף את הזכרונות של גיורא חגאי איתנו...

טוען זכרונות...

רוצה לשתף את הזכרונות שלך?
רק משתמשים רשומים יכולים להעלות זכרונות לאתר וליצור אתרים חדשים.