בנם הבכור של יפה ומשה. נולד ביום כ"ד בניסן תשמ"ז (23.4.1987) בתל אביב. אח להגר ואוּרי.
בן נולד בשכונת בבלי בתל אביב, לבית מעורב דתי-חילוני, בית שהטמיע בו את ערכי הנתינה והמסירות למדינה. שמו בן-ציון ניתן לו על שם סבו, ושמות החיבה שלו במשפחה היו בן ובנצ'וק. הוא היה בן מסור שאהב את המשפחה. אחותו הגר אהבה אותו מאוד והוא היה מודל לחיקוי עבורה. אוּרי, אחיו הצעיר, העריץ אותו, ובעת שירותו הצבאי דאג לפנק אותו כשחזר הביתה ולהגיש לו את האוכל לשולחן.
בן גדל והתחנך בתל אביב: היה חבר בתנועת "בני עקיבא"; למד בבית הספר הדתי ממלכתי "מירון" עד כיתה ו'; ובבית הספר אמי"ת גוש דן המוכר גם כאמי"ת בר-אילן, שם סיים י"ב כיתות במגמת ביוטכנולוגיה. בן בחר בנתיב הריאלי בלימודיו, הוא היה מוכשר מאוד במתמטיקה, למד במסלול המתמטיקה המואץ לסיום בגרות בכיתה י' אך פרש ממנו.
במשך עשר שנים ניגן בן בפסנתר. בזכות תכונותיו הטובות, הוא יכול היה להציב לעצמו מטרה בלי להסתכל לאחור, ובנחישות והתמדה לפלס אליה את דרכו. בן היה מוקף דרך קבע בחברים ובחברות כמוקד חברתי, ולא רק משום יפי תוארו. הוא היה אוהב אדם באשר הוא אדם, תמיד ראה את האחר לנגד עיניו, אהב לעזור ולתת לזולת. היו בו רוחב לב, מסירות נפש לאחר. החברות והנתינה היו ערך ונר לרגליו, אם מישהו מחבריו נתקע בלילה, למשל, בן תמיד היה הכתובת לחלצו, לא משנה מאיפה או מה הייתה השעה.
בן היה כל כך "מורעל" על השירות הצבאי, שלדברי אימו היה בשל להתגייס כבר בכיתה י"א. לפני הגיוס טייל עם חבריו באיי נאפה ובקוס. תמיד היה ספורטאי מצוין, בעיקר בכדורסל, ושמר על כושר גבוה. אולם לפני הגיוס הכין את עצמו והגיע לכושר גופני מעולה משום שרצה להתגייס לשייטת.
בנובמבר 2005 התגייס בן ליחידה המובחרת "מגלן" כלוחם.
בהמשך סיים בן, או בנצי, כפי שכונה בפי חבריו לצוות, קורס חובשים קרביים (כהמשך לקורס מד"א שלמד בתיכון) וחזר ליחידה שלו כחובש. לדברי רעיו לנשק "הוא יצא לקורס חובשים כי היה בו משהו יותר מהרצון להיות רק לוחם. הידיעה שאחד כמו בנצי הוא זה שמחזיק את הכוח לשמור עלינו ולטפל בנו אם ניפּצע הייתה מרגיעה יותר מכל דבר אחר... הוא היה מושלם לתפקיד וכבר במסלול הוא הספיק לטפל בחלקנו ואנחנו אומרים לו היום תודה".
בן היה רגיש ואסרטיבי, נחוש להצליח, מתחשב ואוהב. על תכונות אלה העריכו אותו חבריו והעריצו אותו. לדבריהם, "בנצי היה אחד מאלה שמובילים ומשנים את כיוון הזרם ולא עוד אחד שזורם איתו. אחד ממעטים. בנצי בשבילנו היה בנצי השפיץ, או בנצי החיה, בנצי הנעול. להוציא אותו מתחת לאלונקה במסעות היה בלתי אפשרי, גם בגלל שהוא חזק מכדי שמישהו יזיז אותו, וגם כי הוא לא היה מוכן לוותר לעצמו ולנוח אפילו לרגע. הניסיונות שלנו ובקשות המפקדים שינוח קצת ולא יגזים לא עזרו... לאלונקה שלנו היו שלושה סבבי חילופים ואת בנצי. באימוני הכוח על חבל או על המתח בנצי היה מגיע עם החולצה של ההכנה לשייטת, עם השרוולים הגזורים. מובן שהמד"סניקים (מדריכי ספורט) היו מחלקים לו מחמאות... לא נשכח בך את האנושיות ואת האכפתיות שגם ברגעים הכי מעייפים לא דעכה... תהיה לנו תמיד לדוגמה, לא תפסיק למשוך אותנו קדימה ותזכיר לנו תמיד לא לוותר לעצמנו, לתת מעצמנו קצת יותר, להיות קצת יותר מנהיגים חיוביים וקצת יותר חברים..."
בן אהב את החיים ומיצה אותם. כאשר חזר הביתה לא בזבז את זמנו במנוחה, אלא בילה עם חבריו בפאבים ובמסיבות. חבריו ליחידה סיפרו על הנסיעה איתו וביוזמתו לאילת בזמן ה"רגילה": "... לחופשה הכי כיפית ומגבשת שהייתה יכולה להיות לנו כצוות. למדנו להכיר גם את הצד האזרחי של בנצי, החתיך התל אביבי שמסתבר שהוא תותח ומצליח לא פחות באזרחות מאשר במדים".
בנצי היה ממנהיגי הצוות והוביל אותו לנורמות של עבודה קשה ומקצועיות. לדברי מפקדיו וחבריו הוא היה דומיננטי, בעל ביטחון עצמי, חבר אמת ורחב לב, ובלט בתפקידו כסמל צוות. הם סיפרו ש"גם כשהחלטה כזו או אחרת של בנצי נתקלה בחוסר הסכמה, הוא לא פחד ללכת עם מה שהאמין בו בביטחון ובלב שלם! כמה הוא אהב את הצוות! כל דבר שהיה קורה בצוות – בנצי הרגיש אחריות מלאה כלפיו כמנהיג טבעי".
אחרי שמונה חודשים במסלול נאלץ בן להישאר בבית וקיבל גימ"לים משום שירו בו מטווח קרוב בכדורי פֵּיינְטְבּוֹל והוא נפצע. בן לא הסכים להשאר בבית ונשאר בבסיסו וחיפש דרך לשמח את חבריו והפציר במפקדו לנסוע לעמותת 'עזר מציון' שמשפחתו ניהלה ולהביא לצוותו צ'ופרים. ביום שישי העמיס על ג'יפ המשפחה מכל טוב ובדרכו ליחידה, נפגע רכבו מפגיעת משאית בכביש איילון. בן נהרג בתאונת הדרכים הקטלנית.
רב-טוראי בן (בן-ציון) שי חדד נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ"ד בניסן תשס"ו (18.8.2006), והוא בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי קריית שאול בתל אביב. הניח אחריו הורים, אח ואחות.
ארגון הגמ"ח (גמילות חסדים) "חסד מציון" על שם בן פועל רבות לחלוקת מזון למשפחות נזקקות בקריות.
מתוך עומק השבר שפקד את המשפחה, בניסיון לתעל את הכאב הגדול למען עשיית הטוב, הועלה רעיון הקמת המכינה הקדם-צבאית למנהיגות, מעורבת לדתיים וחילונים. כך קרה שהמדרשה הישראלית למנהיגות בתל אביב "בני ציון" הוקמה לזכרו של בן כבר בשנה הראשונה לנפילתו. היא מנציחה אותו, את המורכבות שבאישיותו, את רבגוניותו, את הקודש והחול, את חיי המעשה ואת חיי העיון, את החובה לחלום ואת הפרגמאטיות – כפי שאמר מפקדו זיגי. במדרשה – דווקא בלב הבועה התל אביבית – פועלת מכינה קדם-צבאית מהמובילות בארץ, מכינה מעורבת:בנים ובנות, חילונים ודתיים, שלומדים זהות יהודית מובילים את עצמם בעשרה חודשים של הכנה לצבא ולחיי שליחות, דרך יצירת קבוצות (מחזורים) של חברי מעלה. בין היתר הם מקיימים סדרות ניווט בליווי יחידת 'מגלן', ומסעות של למידה והכרות עם אוכלוסיות שונות במקומות שונים ברחבי ישראל להעמקת החיבור והאהבה לארץ. בחיבור לעיר תל אביב חניכי המכינה פוגשים ילד בסיכון באופן דו שבועי ומלווים קשישים ערירים בעיר דרך הארגון החברתי שהקימו בשנתה השנייה של המכינה, 'דור לדור'.