אמי בינה נולדה בתל-אביב כבת בכורה להוריה, יהודית ושלמה גורוביץ. את שש שנות חייה ראשונות עשתה בתל-אביב, ואז החליטו הוריה לעבור לנתניה. בינה הלכה לבית הספר ביאליק, ואחר כך למדה בתיכון טשרניחובסקי. שנות ילדותה ונעוריה עברו עליה בחיק משפחתה החמה והמורחבת, שהתגוררו גם הם בנתניה.בגיל שמונה עשרה התגייסה בינה לצהל, ושירתה בכפר יונה כפקידה. שם היא פגשה קצין צעיר מפתח תקוה, ששמו שלמה, ולאחר כשנה החליטו השניים להנשא.בגיל תשע עשרה, בשנת 1960, בינה ובעלה שלמה קובעים משכנם בנתניה ברחוב הגליל, ולאחר כשנתיים הופכת בינה לאם עם הולדתי. עד היום, כשאני עוברת ברחוב רמז פינת רחוב הגליל, אני נזכרת שאמא סיפרה לי שכאן הייתה טיפת חלב שאליה באה איתי בינקותי.אז החל תפקיד חייה: האמהות  !אם מסורה, שופעת חום ואהבה הייתה לי, לאחי מוטי ולאחותי מיכל.בשנת 1965, עקב הצבת אבי בבאר שבע מטעם הצבא, בינה עברה לעיר הדרומית, רחוק מהוריה ומהמשפחה הקרובה. גם שם היא יצרה קשרים חברתיים חזקים, שליוו אותה לאורך שנים.כאשר חזרה המשפחה לנתניה עברו לגור ברחוב דיזנגוף, לא רחוק מחנות המכולת של הוריה, וגם שם קשרה בינה קשרים קרובים וחבריים עם שכנים, שהפכו לחברים טובים.במלחמת ששת הימים ישבה בינה איתי ועם אחי מוטי, שהיה תינוק בן מספר חודשים, במקלט הבניין, וברוב תושייתה הפך המקלט כמה שאפשר לפחות מאיים.בשנת 1969 ילדה בינה את מיכל והמשפחה שוב עוברת, הפעם לחיפה. בינה הייתה עסוקה כל העת בגידול ילדיה, טיפוח ביתה ויצירת קשרים חברתיים. בכל מקום שהגיעה אליו התחבבה מיד על כל מי שהכיר אותה.לאחר שנתיים, עם החזרה לנתניה, בינה מכריזה שלא יהיו יותר מעברים ונתניה היא מעכשיו המשכן הקבוע.הילדים גדלים ובינה יוצאת לעבוד גם מחוץ לבית. אהבתה לציור מביאה אותה להשתתף בשיעורי ציור בבית הספר הבוסתן.השנים עברו, ובינה הפכה לסבתא. כמו שנתנה את אהבתה לילדיה, נתנה גם את כל כולה לנכדיה. ביתה הפך לביתם השני, רגעי שמחה ואושר רבים ידעו בו.לצערנו, לא זכתה לראות בהולדת נכדותיה התאומות, בנותיה של מיכל שנולדו לאחר לכתה.בגיל צעיר מדיי עזבה אותנו ללא שום הכנה מוקדמת והותירה אותנו כואבים ומלאי געגועים. חלל גדול נפער בחיינו וליבנו. אחת ויחידה הייתה בשבילנו, ואין לה תחליף.היא מלווה אותנו יום יום במחשבותינו.יהי זכרה ברוך