משפחה וחברים
בן אסתר והנס. נולד ביום ט"ו בתמוז תשל"א (8.7.1971) בבית החולים "בילינסון" שבפתח תקווה. אח לאורלי ומיכל. אריק גדל והתחנך בקריית אונו, בשכונת רימון השקטה. כשהיה כבן שנתיים נסעה המשפחה לשווייץ, עקב עבודתו של האב. שנתיים וחצי קסומות בילה אריק בארץ היפהפייה - טיולים רבים, החלקות על מזחלות בהרים המושלגים, ועוד ועוד חוויות. עם חזרתם של בני המשפחה לארץ, לביתם שבקריית אונו, נכנס אריק לגן הילדים. בן שש עלה לכיתה א' בבית הספר היסודי "רימונים". הוא התקשה להיפרד מאימא, ולכן, בכל בוקר, ביקש שתשקיף עליו מהמרפסת, כשהוא עושה את דרכו לבית הספר. לעתים, היה חוזר לבדוק אם אימא עדיין מחכה... אריק היה סמל החיים, מלא חדווה ועוצמה, בעל חוש צדק מפותח ורודף אמת. שנות בית הספר היסודי עברו עליו בשמחה; הוא היה ילד נבון מאוד, תלמיד טוב וסקרן, ואהבת הקריאה מוטמעת בו היטב. בשנים אלה למד לנגן בחלילית, וכשהגיעה העת לבחור בכלי נגינה אחר בחר בכינור - כלי קשה לנגינה, אף שמנהל הקונסרבטוריון הקשוח רצה שינגן בחליל צד, בהתאם לצורכי התזמורת... אך אריק התעקש לנגן בכינור. הוא התמיד לנגן ולהתאמן בכל יום, והתקדם, עם הזמן, מכינור רבע לחצי, עד שעבר לכינור שלם. בד בבד, החל לשחק טניס במרכז הטניס שברמת השרון. לא אחת היה חוזר מתחרויות הטניס כועס ומתוסכל, לאחר שגילה כי מי מהילדים אינו אומר את האמת, ובעקבות זאת מנצח. בן שלוש-עשרה עלה אריק לתורה, ומאז היה עורך בכל ליל שבת את טקס הקידוש. המשפחתיות הייתה בעבורו ערך חשוב, ולבילוייו עם החברים היה יוצא רק לאחר סעודת השבת. ככלל, התאפיינו יחסיו של אריק עם אחיותיו באהבה גדולה, אך כמו בכל משפחה, ידעו השלושה גם שעות סוערות של ריבים וצעקות... גם את בני המשפחה המורחבת אהב אריק. ילד נדיב, טוב לב ורחמן היה. ביקוריו אצל סבתא נחמה, בימי מחלתה המייסרים, היו לה מקור האור, והפיחו בה כוח. אריק המשיך את לימודיו בחטיבת הביניים "בן צבי", וסיימם בבית הספר התיכון "בן צבי", במגמה הראלית. תלמיד מצטיין ומשקיען, שביקש, ביוזמתו, ללמוד באופן מורחב את המקצועות מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, נוסף על חמש יחידות באנגלית. הייתה לאריק משמעת עצמית גבוהה, יכולת לפתור לבד בעיות, ואמו מעידה כי לעולם לא היה צריך לדחוק בו לשבת ללמוד. רוחו של אריק הייתה רוח התגייסות ועשייה, חפה מתחרותיות - ועם זאת בשאיפה תמידית להגיע להישגים. אהבתו לספורט התעצמה עם השנים; בבית הספר התבלט כאלוף בריצה למרחקים, וכשהצטרף לאגודת הספורט "עמיצור", גילה את אהבת הסנפלינג. בהמשך, עבר קורס להכשרת מדריכי עזר בענף גלישת מצוקים והיה למשלח אחרים בקבוצה. מאימוני הספורט ב"עמיצור" היה חוזר עייף ויגע, אך מרוצה. הוא המשיך לשחק טניס ברמת השרון, והתנסה גם בהדרכת ילדים צעירים. מעל לכל אלה, ריחפה, כמובן, אהבתו לכינור ולמוזיקה. אריק ניגן יצירות שלמות של גדולי המלחינים, ובכיתה י"א, לאחר בחינות ומבדקים, הצטרף לתזמורת הפילהרמונית הצעירה. אהבתו של אריק לארץ הייתה עמוקה, ונבעה מתוך הכרה ציונית שינק מהוריו, ובמיוחד מאביו, שעלה לישראל והשאיר מאחוריו את סיר הבשר בשווייץ. בימי התיכון גמע אריק עם חבריו ב"עמיצור" את שבילי הארץ בטיולים רגליים, השתתף במסע אופניים לאילת, ורגש המחויבות שחש כלפי המדינה הלך והעמיק. מכאן ואילך היה ברור לאריק כי את שירותו בצבא יעשה כלוחם קרבי. כך, בסוף כיתה י"א, הצטרף לקורס צלילה שערכה "שייטת 13". בצלילות הללו פרצה אהבתו לים, ובחופשות היה נוסע עם חבריו לאילת ולסיני כדי לצלול. חייו התוססים וגדושי הפעילות של אריק תובלו בנסיעות רבות לשווייץ, לביקורים אצל משפחתו של אבא הנס. הנסיעות שולבו בחופשות בהרי האלפים הגבוהים, ואריק נהנה מאוד מהטיפוס בהרים. את אחיותיו, שהשתרכו מאחור בהליכות הקשות, היה מעודד בספרו להן סיפורים ובדיחות. כבר כילד ידע אריק לצטט את מערכוני "הגשש החיוור", ודקלם אותם בליווי התפרצויות צחוק, כאילו שמע אותם לראשונה. מועד הגיוס התקרב, ובהיותו תלמיד מצטיין, התלבט אריק ממושכות אם ללכת במסלול העתודה, או להתגייס - האפשרות שאליה נמשך, ושבה בחר בסופו של דבר.
אריק אותר לקורס טיס, עבר בהצלחה את הגיבוש, ועם גיוסו, בקיץ 1989, החל את הקורס. הוא הצליח מאוד בחלק העיוני, אך כשהחלו הטיסות ב"פייפרים", בשלב ה"צ'ק עשר", נשר, ונפרד מבית הספר לטיסה. מאוכזב אך נחוש החליט להתנדב ל"שייטת 13" - יחידת הקומנדו הימי, החלטה שבדיעבד, חרצה את גורלו. במהלך הדרך הקשה והמפרכת של מסלול "השייטת", "נפלו" רבים מחבריו של אריק שלא החזיקו מעמד באימונים הקשים, בדרישות הכושר והאמינות. אך אריק לא נפל ברוחו ובכושרו, הפגין מוטיבציה מדהימה, סיים את הקורס והיה ללוחם גאה. מאושר עד אין קץ היה כשקיבל את כנפי העטלף, את השעון המיוחד, ואת המדים עם נעלי הקומנדו... בתפקידו כצוללן ובמסגרת האימונים המפרכים שהה אריק שעות על גבי שעות, במשך חודשים ארוכים, במימי נחל הקישון המזוהם, רווי השפכים התעשייתיים והחומרים המסרטנים, ובנמל חיפה. על שירותו מיעט לדבר בבית, והוריו לא היו מודעים לסכנה שהיה נתון בה. בתום שירותו הסדיר המשיך לצבא הקבע, ושימש לוחם ומדריך בקורס הכשרת הלוחם ב"שייטת". עם שחרורו, התקבל אריק ללימודי רפואה בטכניון שבחיפה - המקצוע שבחר מתוך רצון לתרום, לסייע, ולהביא מרפא לבני האדם. בשמחה ובלהט החל בלימודים, ואת החופשות הקדיש לטיולים בחו"ל. שנותיו היפות בחיפה היו מלאות עניין והנאה צרופה, וכאן גם מצא את אושרו עם רנית, קצינת המילואים של "השייטת", ולימים רעייתו ואם בנו עומר. אריק למד קשה, ואת כל אחת משש שנות לימודי הרפואה סיים בהצטיינות. בצניעותו כי רבה לא ביקש עזרה מההורים, אלא עבד למחייתו בעבודות שונות - בשמירה ובאבטחה בנמל חיפה, באבטחת טיסות "אלעל", בהרצאות בקורסים לרפואה משלימה, כרופא לילה בקיבוץ, וכעובד מחקר בבית החולים "כרמל". ב-19.3.2000 נערכה מסיבת הנישואין של אריק ורנית, ובתוך קלחת הלימודים והעבודה אף הספיקו השניים לחגוג ירח דבש נהדר בקרואטיה. ב-24.12.2000, ביום שבו התבשרו בני הזוג שרנית בהיריון, נפלו השמים. אריק קיבל פרכוס שהיה אות למחלה איומה שפרצה במוחו, מחלת הסרטן. צעיר היה, עוד לא בן שלושים. רופא שהבין בדיוק מה קורה, אבא בדרך... הקישון המזוהם, הקישון הממאיר, הקישון, שבבוצה שבקרקעיתו שהה אריק שעות במשך חודשים ארוכים, פגע בגבר הצעיר, הבריא והחזק שעמד לפרוץ קדימה בחייו. לאחר אשפוזים חוזרים ונשנים, בדיקות אין-סופיות וטיפולי חירום, והודות לעזרתו של יובל תמיר, קצין "השייטת" שנאבק בעצמו בשלושה סוגי סרטן, שהוביל את מאבק אנשי "השייטת" וריכז את הפעילות המדעית וההסברתית של נפגעי הקישון, נסעו אריק ורנית לניו יורק, ארצות הברית, שם החל אריק בטיפול ממושך, חדשני וניסיוני. הטיפולים היו קשים, הכאבים בלתי נסבלים, ואף על פי כן לא איבד אריק את האופטימיות ואת התקווה, והיה נחוש להילחם עד נשימתו האחרונה. ב-26.9.2001, ערב יום כיפור, נולד בניו יורק בנם של אריק ורנית, עומר דוד. אריק השתתף בלידה והיה נרגש ונפעם. תקופה קצרה של חסד עמדה בפתח, ונראה היה כי המחלה נבלמה. ב-15.1.2002 שבו בני הזוג עם תינוקם לארץ, ובלבם מפעמת התקווה כי יתחילו בחיים חדשים ובריאים. בקן החמים שבנו בקריית אונו רווה אריק אושר, עונג ושמחה מעומר. הוא גמע כל ציוץ משפתיו, צחק את צחוקו המתוק, ובתוך כך, המשיך במעקב ובטיפולים. "מלח הארץ" היה אריק, ציוני ישר, נאמן לארצו ולוחם אמיץ. איש אמת, במשמעות הפשוטה והמוכרת, חדור ערכים ועתיר חוכמה. יכולת עמידתו מול כל אויב העניקה לו את הכוח להילחם, גם כשידע כי הניצחון ממנו והלאה. אפילו המחלה הנוראה, שגרמה לו הארץ, לא העיבה על אהבתו אליה ועל רצונו לשרת אותה, וכאשר ביקר אותו במיטת חוליו מפקד השייטת לשעבר, ידידיה יערי, אמר לו אריק כי לכשיחלים, הוא רוצה לחזור כרופא ליחידה האהובה. ואמנם, אריק האמין שיבריא! אדם אופטימי, שנלחם כארי והיה סמל ומופת לחולי סרטן אחרים ביכולתו לשמור על שמחת חיים גם כשהכוח בפנים נגמר - "איש ביוני, על-טבעי," כדברי משפחתו. אריק שמר על משפחתו וחיזק אותה בכל רגע ורגע. גם בימים שבהם היה מצב רוחו רע והוא סובל מכאבי תופת, לא שקע במרמור ובכעס. שלם עם עצמו ושמח בחלקו, היה ונותר אציל וחזק. בל"ג בעומר תשס"ב, 30.4.2002, קיבלו בני המחזור של אריק את התואר הנכסף "דוקטור לרפואה". אריק, שכבר היה מאושפז בהוספיס "בית ויזל", לא השתתף בטקס, שכן עקב מחלתו לא עשה את ההתמחות. לאחר דיונים, החליטה הנהלת הפקולטה לרפואה שבטכניון כי אריק, שסיים את לימודיו בהצטיינות, ראוי לתואר. ב-24.6.2002 הגיעו כל הפרופסורים ל"בית ויזל", והעניקו לאריק בטקס מרגש עד דמעות את תעודת ה-MD. אריק הושבע ב"שבועת הרופא", קם ועמד על רגליו, וענה "אמן כן אעשה". בגאווה ובאושר, כשהוא במיטבו, הודה בהתרגשות לכולם על שהעניקו לו את הזכות, והבטיח שישתדל להיות דוגמה לרופאים אחרים. שבועיים בדיוק לאחר מכן, ביום א' באב תשס"ב (10.7.2002), לאחר שנה וחצי של מלחמה קשה, של מאמצים ושל תקוות, הוכרע ד"ר אריק רוזנטל בקרב על חייו, והוא בן שלושים ואחת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר אחריו את רנית, רעייתו, את עומר, בנו בן העשרה חודשים, את הוריו אתי והנס ואת שתי אחיותיו אורלי ומיכל. אריק היה איש "השייטת" האחרון שיצא ממי הקישון המזוהמים. מעט לפני מותו, בכוחותיו האחרונים, הופיע בפני ועדת שמגר שמונתה לבדוק את הקשר שבין הצלילה בקישון למחלת הסרטן שרבים מלוחמי "השייטת" לקו בה. הוא לא זכה לראות בפרסומו של הדוח שבעקבות מסקנותיו החד-משמעיות, הוכר כחלל צה"ל. סיפורו הטרגי עורר הדים רבים בארץ. מוסף "שבעה ימים" של העיתון "ידיעות אחרונות", שחשף במאי 2000 את פרשת הסרטן ב"שייטת", עקב אחר מהלך מחלתו, וסמוך מאוד למותו, פרסם כתבה גדולה ומרגשת עליו. אריק מונצח בשיט הקטמרנים השנתי לאכזיב, שיט שנועד לעורר את המודעות לזיהום המים בנחלי ישראל ובים התיכון. שמו מונצח בקיר הנופלים בבית הספר התיכון "בן צבי", בקיר הנופלים שב"גן הגיבורים" בקריית אונו, ובחדר ההנצחה של בית "יד לבנים" בעיר. הוריו הוציאו לזכרו את הספר "אריק - הנסיך הקטן שלנו...", המגולל את סיפור חייו. את הספר הקדישו לעומר, בנו, "למען נוכל לספר מה שלא תוכל לזכור ... למענך, למען אימא רנית ולמעננו, עשה כל אשר ביכולתו, עד קצה גבול היכולת האנושית, להתגבר ולחיות! כשמו כן הוא: אריה אמיץ שלחם בגבורה גם כשהסבל כמעט והכריע."