אינה סברדלוב
1989-2010
אודות
נתונים נוספים
משפחה וחברים
אינה סברדלוב
1989-2010
בתם של אספיר (אסתר), רופאה במקצועה, ויוסף, מוזיקאי. אינה נולדה ברוסיה, ברית המועצות לשעבר, ביום י' באב תשמ"ט (11.8.1989), אחות צעירה לליליה.
באפריל 1991, כשהייתה אינה כבת שנה וחצי, עלתה המשפחה לישראל. במשך שנתיים התגוררו בקיבוץ עלומים, כחלק מתכנית "בית ראשון במולדת". הציפיות של ההורים היו גבוהות, קשיי הקליטה גדולים, והאכזבה – בהתאם. אסתר ויוסף החליטו לנסות את מזלם בקנדה, והמשפחה ארזה מזוודות. ההורים מצאו עבודה בטורונטו, ואינה ואחותה התאקלמו בסביבה החדשה. אמן נהגה להלבישן בבגדים דומים, האחת בוורוד והאחרת בסגול. "תמיד חשבו שאנחנו תאומות," סיפרה ליליה, "היינו בלתי נפרדות. עושות הכול ביחד. בחורף הקנדי היינו בונות מלאכי שלג ... רוקדות ביחד בלהקה, מנגנות בפסנתר, שיעורים בציור, לימודי צרפתית ואפילו לקחנו כמה שיעורי פיתוח קול ביחד."
ב-1996, בחלוף שלוש שנים, בהיעדר אשרת שהייה בקנדה, נאלצו לעזוב. עם חזרתם לארץ התיישבו בצפת. ההורים השתלבו בעבודה, אם כי לא במקצועותיהם, ואינה נכנסה לבית הספר היסודי "ממלכתי ג'". כושר ההסתגלות של אינה היה יוצא דופן.
רבות משעות אחר הצהריים עברו על אינה בבילוי עם יעל קרוצ'רו, חברתה לכיתה: "אוכלות צהריים, מכינות שיעורי בית, משחקות ונפרדות בערב עד ליום המחרת," סיפרה יעל בספר שיצא לזכרה של אינה. כה צמודות היו השתיים זו לזו, עד כי מי שלא הכיר אותן חשב שהן אחיות. אפילו קולותיהן היו דומים. ההורים של יעל נקשרו לאינה וראו בה בת. יעל, מצידה, נקשרה לליליה ולאסתר. "יכולנו לספר זו לזו הכול מהכול," כתבה יעל, "ותמיד למצוא אוזן קשבת ומילה טובה..."
עם חברתה ליהי פרג'ון אהבה אינה לשיר ולצחוק. קולותיהן השתלבו יפה זה בזה, וכשהיו צועדות ברגל מביתה של האחת לזה של רעותה, היו פוצחות בדואטים.
חברה נוספת שהכירה אינה בבית הספר הייתה מור (מוריה) אדרי, ובתקופת חטיבת הביניים, לאחר שעברו לגור בשכנות, התהדק הקשר והשתיים לא נפרדו עוד.
שש שנים חלפו מיום שעלתה המשפחה לארץ, אך יוסף, האב, לא מצא את מקומו. הוא נסע עם הבנות לגרמניה כדי לבקר את משפחתו, ופעל משם בניסיון לקבל אזרחות קנדית. הביקור בגרמניה התארך, ובמשך שנה ושמונה חודשים, למדה אינה בבית ספר למהגרים בעיר ניורנברג. עם שובם ארצה נכנסה לכיתה ד'.
ככל שהתבגרה אינה, התפתחה מעורבותה במתרחש סביבה. היא הייתה לעמוד התווך של הכיתה, מעורה ומקפידה לא להחמיץ שום פעילות – "כאילו רצתה לבלוע את העולם."
הייתה לאינה משיכה מיוחדת לתחום הריקוד. בילדותה למדה בלט, ובגיל ההתבגרות השתתפה בחוג ריקודי ג'אז. בעבודת השורשים שהכינה, העידה על עצמה: "תמיד רציתי להיות רקדנית מפורסמת שתעמוד על השטיח האדום."
ההורים המשיכו לטפל בהליכי ההגירה לקנדה, עד שבשנת 2005, עזב יוסף את ישראל. המשפחה ליוותה אותו לקנדה, אך אינה סירבה להישאר שם. היא הייתה קשורה קשר אמיץ לחברותיה, וכמהה להמשיך בפעילותה החברתית המשפיעה. כיוון שהסתדרה נפלא עם ילדים, רצתה להדריך, ועברה בצפת קורס מד"צים (מדריכים צעירים) בתנועת הנוער המקומית "פסגות". בהמשך עברה לתנועת "הנוער העובד והלומד", והקימה יחד עם חברותיה את קן התנועה בעיר. במסגרת התנועה הרבתה אינה לצאת לטיולים ולכנסים, והרחיבה את מעגל החברים.
בכיתה י"א חשה אינה שאינה מזדהה עוד עם ערכי התנועה, עברה לתנועת "אחריי", והשתלבה באימוני הכושר. בבית הספר השתתפה בתכנית החינוכית הייחודית "שגרירים צעירים". היא גם התנדבה, מדי שנה בשנה, לסייע בארגון טקס האזכרה של סמל ברוך בן שמעון, אחיה של מורתה האהובה נחמה, שנפל בקרב עם מחבלים. בפן הלימודי, הפגינה אינה רצינות, שקדנות וחתירה לשלמות. היא למדה בכיתת מופ"ת (מתמטיקה, פיזיקה ותרבות קהילתית), התמודדה היטב עם המשימות הלימודיות וציוניה היו תמיד טובים.
מסע חייה של אינה ידע טלטלות רבות, אולם לזכותה עמדו איתנות נפשית ויכולת הכלה מעוררת השתאות. "תמיד, עוד בתור ילדות קטנות, היינו מדברות על זה שהיא תהיה אימא מדהימה," כתבה יעל. "תמיד אמרתי לך שאת ממש יכולה להוציא ספר על החיים שלך." והאם, אסתר, כתבה: "באופייה הייתה אינה מאוד שמחה ואופטימית, מעולם לא כעסה או התלוננה. תמיד קפצה וצחקה."
ערכי הרעות והנתינה שהיו טבועים עמוק באישיותה של אינה באו לידי ביטוי שוב ושוב – ביחסה למשפחתה, לחבריה, לקהילה, ובהמשך – בשירותה הצבאי. אינה הייתה חברה תומכת, מחזקת, מצחיקה, מעודדת, עוזרת ונותנת, ומלמדת אחרים כיצד לאהוב את החיים ולחייך אליהם. לא בכדי קיבלה במהלך השנים תעודות הצטיינות – על יושר, על אהבה לזולת, על נתינה ועל הצטיינות בלימודים; ואין פלא שרבים מחבריה ראו בה קרן אור, חיוך של שמש.
אינה הדומיננטית והתוססת ידעה לנצל את הטוב שמציעים החיים; היא אהבה לבלות, להאזין למוזיקה לועזית ולרקוד. חבריה אהבו לשמוע את סיפוריה המצחיקים, וחברתה נופר אילוק, זוכרת כיצד בהפסקות הייתה רוקדת את "בוניטה דה מס" ושרה איתה: "היו לך 'צרחות אינה' המיוחסות רק לך, שהן צווחניות, קופצניות ומלאות חיים. ואכן, היית תמיד מלאת שמחת חיים, אמוציונלית, כריזמטית, ומעל לכול חברה טובה."
בדף הפייסבוק שניהלה, הצהירה אינה: "ישנם רק שני דברים הגורמים לי אושר בעולם: לאהוב ולהיאהב." ואינה אכן הייתה מאושרת, והספיקה בחייה הקצרים לחוות אהבת אמת מכיתה י"א, עם חברהּ דור מזור.
הקשר המיוחד שבין אינה לאחותה נמשך גם בתקופת השירות הצבאי של ליליה שבמהלכה עבדו שתי האחיות בערבים בארגון "מאיר פנים – כוח לתת", שם נקראה אינה "טליה". במסגרת משימותיה שם גייסה תרומות לכתיבת ספר תורה. שתי האחיות גם עבדו בצוותא ב"טלאול" – חברה לסקרים טלפוניים.
בקיץ 2006, עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה, נכנסה צפת לקו האש וספגה טילים. הוריה הציעו לאינה לנסוע לקנדה, אך היא העדיפה לסיים את הלימודים ולהתגייס.
ב-24 ביולי 2008 התגייסה אינה לצה"ל לחיל הרפואה, יחד עם חברתה הטובה מור אדרי. השתיים, שישבו זו לצד זו בתיכון, שחלקו חוויות והתרגשויות והתכוננו יחד לבגרויות, המשיכו את המסלול ביחד. "בטירונות ישנו מיטה מול מיטה," כתבה מור. "בקורס החובשות היינו יחד באותה הכיתה, והכרנו מקרוב כל וריד ווריד אחת של השנייה. ... עבדנו במרפאות מקבילות ותמיד הפניתי אלייך חיילים, תוך הבטחה 'לֵךְ אל אינה, היא כבר תדאג לך טוב,' ואף פעם לא אכזבת."
תקופת השירות הצבאי ביגרה את אינה. היא שירתה כחובשת קרבית במרכז הרפואי "גליל-גולן" (מר"ג) שבמחנה "פילון", התמסרה לתפקיד, וגילתה רצינות, יכולת השקעה ואכפתיות. "עודדתי אותה ללכת בכיוון," אמרה אמה אסתר, "וניסיתי לעניין אותה, מתוך תקווה שתלמד רפואה ותמשיך את המסורת של סבתא ואימא." אבל אינה התעניינה פחות במקצוע הרפואה עצמו, ובשלב כלשהו העדיפה לעבור לשרת בבית המרקחת.
אינה הייתה אמורה להשתחרר בתוך חודשיים, וכבר גיבשה לעצמה תכנית סדורה: היא תכננה לבקר את אביה ואת אחותה שבקנדה, חלמה ללמוד הוראה, ולהתמחות בהוראת האנגלית. כבר עשתה את כל הבירורים והתכוננה להתחיל ללמוד למבחן הפסיכומטרי, אך שאיפותיה נגוזו ביום ירושלים, בדרכה לבילוי בחוף הים.
סמלת אינה סברדלוב נפלה בעת שירותה ביום כ"ט באייר תש"ע (13.5.2010) בתאונת דרכים קטלנית שהתרחשה בכביש עכו-כרמיאל, סמוך לצומת גילון. נהג האוטובוס שאינה נסעה בו פגע במשאית שעצרה בשולי הדרך. ההתנגשות גרמה למותם של חמישה בני אדם, ובהם אינה, ולעשרות פצועים.
אינה הייתה בת עשרים ואחת בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי שבצפת. הותירה הורים ואחות. על מצבתה חקקו בני משפחתה את המילים: "ישירו באוזנייך מלאכים שירי אהבתנו אלייך, ויעמעמו בכי ליבנו."
משפחתה של אינה, חבריה ומכריה החליטו להנציח את זכרה בקרן שתסייע לתלמידים להגשים את השאיפות והחלומות שאינה לא זכתה לממש. הקרן, הפועלת במסגרת עמותת "דקל – דרך ארץ קדמה לתורה", מסייעת בתחום לימודי האנגלית; במימון טיולים ואירועים חינוכיים וערכיים; ומעודדת תלמידים להתנדב למען הזולת.