יצחק (פטי), בן פנינה ויהושע זכרונם לברכה, נולד ביום י"א בתשרי תש"א (13.10.1940) בשכונת מלאכי בירושלים. זוהי שכונה יהודית שורשית, אשר בניה דבקו באלוהים ובאדם. כמו כל ילדי השכונה רכש יצחק חינוך תורני עם ערכים לאומיים ואנושיים. אהבת המולדת, הגינות, יושר ואהבת היצירה והעבודה, הן הבולטות בתכונותיו. תוך נסיון לממן את לימודיו עבד בנערותו בעבודות שונות. לעתים עבד בחלוקת עיתונים בטרם שחר, לעתים עזר למי שניסה לכתוב קונקורדנציה תלמודית. בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער הדתית "עזרא". את אהבתו לארץ ביטא בחריש עמוק של הארץ לאורכה ולרוחבה. לא היה שביל בארץ שלא הכיר, וישוב שלא ידע. גם באוסף בולי ישראל, שהותיר אחריו, ניכרת אהבה זו. בקיאותו בתנ"ך ובפרקי התלמוד הכריעה את הכף, והוא הלך ללמוד בישיבת "הדרום" ברחובות.

כחבר גרעין "גחלת" של תנועת "עזרא", גויס יצחק לצה"ל והוצב לנח"ל. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מ"כים חי"ר, הוצב כמ"כ ביחידת נח"ל. כשסיים קורס מש"קי מרגמות 81 מ"מ וקורס צניחה, צורף כמש"ק מרגמות בינוניות לגדוד נח"ל מוצנח.

עם סיום שירותו הסדיר הוצב פטי לשירות מילואים בגדוד צנחנים מסייע. עמו יצא לפשיטות, ועמו נלחם מאחורי קווי האויב בסיני במלחמת ששת הימים. חמש-עשרה שנים שירת בצנחנים. את עבודתו האזרחית החל במכון הגיאולוגי בירושלים. החיפושים הקדחתניים אחרי נפט הלהיבוהו, ואפילו לא רכש השכלה פורמלית בגיאולוגיה, עשה חיל.

בדצמבר נשא לאישה את חנה, ובנה את ביתו בבת-ים. שם נולדו וגדלו שני בניו הגדולים - צבי ועופר. במשך כל ימי חייו שאף להתקדם בעבודתו. בהיותו אב נאמן ואחראי ובעל למופת, לא בחל בשום מאמץ: וכאשר הרס המיתון הכלכלי את העסק שהקים, לא התנזר משום עבודה שהיה בה כדי לקיים את משפחתו. מעולם לא החסיר יום עבודה, והדרך המהירה ביותר להחלמה הייתה העבודה. הוא לא חסך מאמץ, השקיע הרבה בעבודתו ואף למד ניהול ושיווק, כשהוא מפרנס אישה ושלושה בנים. ואכן התקדם, ולאחרונה עבד בשיווק בחברת הרכב "צ'מפיון מוטורס". הדרכים לקידום בעבודתו והתוכניות לקידום בלימודים עוד היו לפניו. העיר לא קסמה לו. הוא ביקש לו מקום שקט לגור בו. המשפחה החליטה לעבור לבית חשמונאי, מרכז כפרי זעיר על גבעה חשופה, המתנשאת מעל כביש לטרון. קשיי המגורים הקשורים במקום זה לא הרתיעוהו. המשפחה עברה שמה עם שני ילדיה, כשאין במקום מים, חשמל וביוב. הם היו התושבים הראשונים במקום. ללא טענות ותלונות נשא יצחק בעול הנוסף של השלמת תנאי המגורים (יום-יום, אחרי שתים-עשרה שעות עבודה) ושל סיפוק כל המצרכים למשפחה והבאתם מרחוק. פטי עשה מאמצים רבים להפוך מקום ישוב זה, שהוא אהבו, לראוי למושב אדם. במו ידיו שתל מדשאה גדולה ורחבה מסביב לבית, ורק פעם אחת זכה לכסח את הדשא בטרם נפל. שם, בבית חשמונאי, נולד בנו השלישי איל. בן שנה היה ולא ידע לומר אלא זאת: "אבא בא". יותר מכך לא זכה פטי לשמוע מפיו. בשלהי ספטמבר גויס לשירות מילואים (בפעם הראשונה מחוץ למסגרת חיל הצנחנים), יחד עם החטיבה הירושלמית. בערב יום הכיפורים נקרא להתגיס עם שורות הצנחנים, אך הוא כבר היה על גדות התעלה. במוצבו לחם בעקשנות ונטל על עצמו משימות בהתנדבות. ביום השלישי למלחמה, י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), בצאתו לטווח את המרגמות, נפל, יום לאחר יום הולדתו השלושים ושלושה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל בירושלים. הניח אחריו אישה ושלושה בנים (איל בן שנה, עופר בן שלוש וצבי בן שש). כן נותרו הוריו (שנפטרו אחר כך), שתי אחיות, ושני אחים, ובעיקר הותיר אחריו הרבה הרבה זכרונות.

עופר זוכר אבא גדול וחזק, מניף אותו בקלות אל על, אבא נושא רובה ומשקפת, אבא חי המסרב למות. ואת צביקה אבא עדיין מלווה, כפי שליווהו ביום הראשון ללימודיו בבית-הספר (חודש לפני נפילתו), בצעד גדול, בחיוך רחב ובהרבה הרבה ביטחון, רוך ועצמה יחדיו. לכאורה, סתירה וניגוד כאן, ואכן כזה היה למכריו ולקרוביו: פטפטן ושתקן, לץ ורציני, קשוח ורך. למעשה - צבר עוטה קוצים מבחוץ, רך ועסיסי מבית. בחוץ היה חד-לשון, אך ממעט לדבר, בעל סבר רציני, ואפילו חמור מעט, ובבית - חדש ושונה לחלוטין. בחיק משפחתו היה חובק, סוכך ומתפרק, צוחק בקול ומפטפט, מתיר לשון. השיעמום לא היה מוכר לו ולסובבים אותו. תמיד היה חדש ומפתיע, ובאמתחתו תמיד בדיחה ומתיחה חדשה. יש המתחדשים לבקרים; הוא התחדש לרגעים.

לא בכדי אמר חיל שחזר: "כשהודיעו שהוא פצוע, ידעתי מייד שזה הוא. הוא חשף עצמו אל מול הסכנה. כל פעם שראיתיו חי חשתי הקלה". כזה היה: גדול וחזק ואיתן, משענת של קבע לכול, מקור לא אכזב, חיוך רחב, לשון צחוק ובדיחה - חוסן ועוצמה עם רכות סמויה. ומי שלא הכירו מקרוב, לא ידעו לעולם.

הוצאה לאור

פודקאסט

המר זכרונות לפורמט דיגיטלי

הזמן שלט עם קוד QR