בן דיאמנטינה ויוסף. נולד בשנת תרצ"ד (1934) בלוב. אח של עמוס, אמיליה, לינה, גיטה וּויולה, ואח למחצה של אסתר, שלום, ויקטור ויצחק.

שמואל, שכונה ברטו בפי הוריו ואֶחיו, גדל והתחנך בעיר טריפולי שבלוב. מלחמת העולם השנייה החלה כשהיה כבן חמש, וסמוך לתחילתה חלתה אימו במחלת הטיפוס ונפטרה. כשחיל האוויר הגרמני החל להפציץ את העיר ברחו בני המשפחה מאימת הנאצים והתחבאו באסם של משפחה כפרית.

לאחר המלחמה למד בבית ספר איטלקי בעירו, הוא הכיר היטב את התרבות האיטלקית ושלט בשפה על בוריה. אביו נישא לאישה שנייה, ושמואל גדל במשפחה ברוכת ילדים.

בשנת 1951, כשהיה בן שבע-עשרה, עלתה המשפחה לארץ עם שליחי הסוכנות היהודית באונייה האחרונה שיצאה מטריפולי באותה התקופה. הם שוכנו באוהלים במעברה ליד קריית ים, בתנאים קשים. עמוס, האח הבכור, נותר מאחור לטפל בנכסי המשפחה בלוב. שמואל מצא עבודה בקיבוץ יגור, ותוך כדי כך למד עברית.

בגיל שמונה-עשרה התגייס לצה"ל ושובץ בחטיבת "גולני" של חיל הרגלים. במהלך שירותו לחם במלחמת סיני ב-1956.

לאחר שחרורו מצה"ל עבד ברכבת ישראל, וזמן קצר לאחר מכן חזר לשירות קבע בחיל השריון בתפקיד רב-סמל ראשון (רס"ר). הוא סייע כלכלית למשפחתו, שעברה לגור בבני ברק. במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ובמלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 שירת בבית השריון בתל אביב, והיה מופקד על גיוס חיילי מילואים.

עם פקודיו ועם הצוות ששירת עימו שמר על יחסי עבודה טובים ועל ידידות. הודות לשמחת החיים שלו ולאופיו החברותי התחבר בין היתר עם חברי צוות הווי השריון וארגן מסיבות בבסיס, בין היתר היה אחראי לתחרויות תחפושות היתוליות בפורים.

בשנת 1970, בגיל שלושים וחמש, הכיר דרך חברה משותפת את ורדה, בת מגדל העמק. השניים היו לבני זוג, טיילו ונסעו לבילויים ברחבי הארץ במכונית ה"אלפא רומיאו" שלו, וכעבור שנה נישאו בחתונה שהתקיימה ב"בית השריון" במעמד בני משפחה וחברים. גרו תחילה ברעננה, כעבור ארבע שנים בשכונת הדר יוסף בתל אביב, ולאחר מכן שבו לרעננה.

נולדו להם שני בנים– יוסי ונועם. שמואל אהב אותם בכל ליבו. מדי בוקר העיר אותם במיטתם עם משקה חם, והמשיך במנהג זה גם כשבגרו והיו חיילים. בבית דאג לכול, תמיד וידא שכולם כשורה ושלא יחסר דבר.

לאחר מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 השתחרר מצה"ל בעקבות מחלה כרונית בה חלה. תחילה עבד כסוכן ביטוח, ולאחר מכן החל לעבוד כסגן מנהל בית אבות "משען" ברמת אפעל.

במסגרת תפקידו כמנהל המערך התפעולי של המקום נדרש לעבוד שעות ארוכות, לעיתים גם בלילות. אהב את עבודתו, והיה אהוב על הדיירים ועל יתר העובדים. כשהקרין סרטים לדיירים הביא עימו לא פעם את בניו, שאותם הקשישים חיבבו מאוד. בבגרותם עסקו הבנים בקולנוע, בתסריטאות ובאנימציה ותלו את השכלתם הקולנועית בסרטים שבחר אביהם בבית האבות, בייחוד מערבונים וקלסיקות מהקולנוע ההוליוודי.

בגיל חמישים ואחת פרש לגמלאות והחל עיסוק חדש שבו הצליח – רכישה והשכרה של נכסים. הקדיש זמן בכדי לסייע בעבודות הבית: ארגון הבית, קניות וסידורים. קריאת עיתונים וצפייה בטלוויזיה היו עיסוקים אהובים עליו.

כשבניו בגרו ועזבו את הבית, שמר על קשר הדוק עימם ודאג לכל צורכיהם. היה סב מסור ומאושר לנכדיו רות ועמוס. הִרבה לפנק אותם במטעמים, שיחק איתם והקריא להם סיפורים.

הקשר עם אחיו ואחיותיו היה קרוב ויום-יומי, ולאורך השנים שמר גם על קשר עם ידידיו הרבים מכל רחבי הארץ.

שמואל, אדם עדין וחיובי, יסודי בכל מעשיו, אהב את מנעמי החיים והיה אהוב על משפחתו ועל ידידיו, מסור לכל הקרובים אליו.

בגיל שבעים ותשע התאשפז לניתוח שהסתבך. במשך חצי שנה לא התאושש.

שמואל (ברטו) אבטה נפטר ביום י"ג באלול תשע"ד (8.9.2014). בן שמונים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין כפר נחמן ברעננה. הותיר אישה, שני בנים, נכדים, אחים ואחיות.

על מצבתו חקקו אוהביו: "איש טוב, עדין וצנוע".

Publishing

Podcast

Digitize your old memory media

Order QR code marker