בנם היחיד של דיאנה ומיכאל. קיריל נולד בחמלניצקי שבאוקראינה ביום ז' באלול תשמ"ה (24.8.1985).

קירה או קיריושה, כך כינו אותו הוריו בחיבה, היה ילד טוב, בוגר ורציני, הבין הכול גם בלי שיעירו לו. רגיש ולא אדיש, אכפתי מאוד ונכון לעזור. הוריו דיברו איתו בגובה העיניים. הוא נולד להם בצעירותם ועם השנים התפתחו ביניהם יחסים המושתתים על חברות.

ב-1991, בהיותו בן שש, עלתה המשפחה לישראל והשתקעה בירושלים.

קיריל למד והתחנך מכיתה א' עד י"ב בבית הספר הניסויי בירושלים. סיים בגרות מוגברת באנגלית ובקולנוע בציונים גבוהים. במסגרת לימודיו במגמת קולנוע ביים סרטים ושיחק בהם.

מילדות אהב לקרוא, להתפתח וללמוד; כל נושא שעניין אותו, חקר לעומקו. הקריאה העשירה את שפתו, אפילו המורה לגיאוגרפיה שיבח את העברית הגבוהה בעבודה שהגיש.

בנעוריו התעניין והתעמק בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, בפוליטיקה ובסוגיות הנוגעות במדינה. לצד עיסוקיו אלה, היה ספורטאי מצטיין; התאמן בקראטה דו וזכה בגביעים ובמדליות, היה שחיין נהדר, רץ למרחקים ארוכים וקצרים ובמשך שנה רקד ריקודים סלוניים במתנ"ס קריית יובל וזכה בפרסים. ואולם, מפאת לוח הזמנים העמוס שלו, חדל לרקוד. בשעות הפנאי שלו גם השתתף בחוגי סיירות ופרט על גיטרה. העדפותיו המוזיקליות היו מגוונות וביניהן: רוק אנגלי ואמריקני, בלדות של מתי כספי, שירי מאיר אריאל, מוזיקה אלטרנטיבית וקלאסית.

מכיתה י"א החל להתעניין בצבא והחליט לשרת כלוחם ביחידה מובחרת. במהלך השנתיים האחרונות בתיכון השתתף בקורס הכנה לצה"ל.

בכיתה י"ב נחשף לעולם המכינות הקדם צבאיות, ולאחר מיונים התקבל ל"מיצר" – מדרשה למנהיגות ואחריות חברתית ברמת הגולן. במכינה למד, רכש חברים, התבגר, הכיר את הארץ וטייל בה לאורכה ולרוחבה. המרצים ריתקו אותו והעשירו את עולמו והוא החל לכתוב פרוזה. הוא העמיס על עצמו עוד פרויקטים, מוכן לשבת עד השעות הקטנות של הלילה, רק לא לוותר. תמיד התנדב לעזור.

בגיבוש המכינה סייע לכל המתקשים. אחרי שהתנסה בחמישה גיבושים, הכין לעצמו רשימה של דגשים להצלחה ושיתף בה את חבריו. במכינה יצר קשרים חזקים, חברות נפש, זוגיות. הוא הרעיף אהבה בקלות ובלי גבול, התחבר לכולם, הקשיב וקיבל כל אחד בלי לשפוט ובלא סייגים. עם אחדים מחבריו למכינה קשר באותה השנה קשרי חברות אמיצה.

כשסיפר להוריו כי הוא נחוש להתגייס ליחידה קרבית, ניסו להניאו. אך קיריל לא ויתר, חדור אידיאולוגיה וערכי הציונות, ביקש לתרום למדינה ולהשפיע. הוא דגל במשפט "אם לא אני אז מי?!" לבסוף כיבדו הוריו את רצונו ואישרו את בקשתו. אביו סיפר כי בנו: "תמיד רצה להיות הכי טוב ... הוא הדבר הטוב ביותר שיצרנו."

קיריל חי כל יום כאילו הוא יומו האחרון; צמא להכיר דברים חדשים, לחוות לעומק ולנסות. בסופי השבוע מיצה כל רגע בטיולים, במסיבות ובבילוי עם חברים. הוא ניחן בחוש הומור מצוין, תום וטוב לב השתקפו במבטו ובחיוכו. הוא דירג במקום גבוה את ערך החברות ומעולם לא סירב לפנייה של חבר.

ב-2 בדצמבר 2004 התגייס קיריל לצה"ל, עבר את הגיבושים והתקבל ליחידת החילוץ 669. לאחר שנה במסלול עבר לבקשתו ליחידת "עוקץ", יחידת הכלבנים, שם שילב את אהבתו הגדולה לכלבים עם חלומו להשתתף בפעולות מבצעיות. מיד עם הגיעו קיבל קיריל את הכלב מאקו, ועבר איתו בהצלחה מסלול קשה ומאתגר שנמשך כחצי שנת הכשרה; בסופו הוסמך ללוחם ביחידה.

במהלך שירותו הוא התקדם לדרגת סמל. קיריל רצה לחנך חיילים, לפקד ולהעניק להם מעצמו. מפקדו איילון סיפר שקיריל פנה אליו שוב ושוב וביקש לצאת לקורס קצינים למרות בעיית הפז"מ (פרק זמן מינימלי) הגבוה: "הצעתי לקיריל שנכתוב מכתב, ובו נסביר מדוע חשוב לו להיות קצין בצבא הגנה לישראל. את המכתב נשלח למפקד היחידה, מפקד המרהו"ם (מרכז להטסה והכשרות מיוחדות), ומפקדים בכירים אחרים אם צריך, בתקווה שהדבר יעזור. יומיים מאוחר יותר חזר אליי קיריל ובידו מכתב מרגש ... המכתב נשלח וכמעט באופן מיידי אושר לקיריל לצאת לקורס מפקדים קרוב ובעקבותיו לקורס הקצינים, אליו כל כך ייחל... קיריל שמח מאוד אך עכשיו עמדה בפניו מטרה חדשה – להספיק לקחת חלק בכמה שיותר פעילויות מבצעיות לפני שהוא מוסר את כלבו האהוב מאקו, ויוצא לקורס. ... באחת הפעולות אליהן יצאנו יחד הפגין קיריל רעות אמיתית והציע לי, המפקד שלו, את המעיל שלו שלא יהיה לי קר."

מבצע "ענני סתיו" נועד לאתר תשתיות טרור ולפגוע במשגרי רקטות הקסאם לעבר יישובי הנגב המערבי. במהלכו פשט צה"ל על בית חנון בצפון רצועת עזה. קיריל יצא למבצע עם כלבו מאקו בפלוגה המסייעת של גדוד "שקד", חטיבת "גבעתי". בעת ניסיון פריצה לאחד הבתים, נתקלו הכוחות בהתנגדות עזה של חמושים פלשתינים ובמהלך חילופי האש נפצע קיריל אנושות. לאחר זמן קצר נקבע מותו. בפעולה הרביעית שלו בלב רצועת עזה, בעודו מוביל את הכוח – נפל כגיבור.

קיריל גולנשין נפל בקרב ברצועת עזה ביום י' בחשוון תשס"ז (1.11.2006). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו הורים. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל ראשון.

על מצבתו נחקקו מילותיו: "לא צריך לנסות, צריך לעשות! אז מה נסגר?" וגם: "תמיד איתך, תמיד איתנו".

אחותו קירה נולדה שנתיים לאחר נפילתו.

משפחתו וחבריו הוציאו לאור ספר לזכרו. מן הזיכרונות הרבים עולה שבכל מקום הקרין קיריל אנרגיות חיוביות. חייכן וצנוע, שקט וטוב לב, נחוש ומלא ורצון להיטיב עם כולם. דבק בלב שלם בערכים שהאמין בהם וחלם על דרכים להגשימם, לעתים כנגד כל הסיכויים ולמרות כל הדעות ההפוכות. קיריל היה אדם חזק ומעורר השראה, שטבע חותם בחבריו ובחברותיו. הם מעידים כי השאיפה שלו למצוינות, הקבלה והחיוך שלו – הם מופת בעבורם. שהשפיע עליהם ולימד אותם להיות בני אדם טובים יותר; עוד סיפרו שהוא מאחד אותם גם לאחר מותו, והם מנסים ליישם את גישתו לחיים שבבסיסה הסקרנות ללמוד הכול. "הדבק של המכינה" כינתה אותו בלבלה. "בעקשנות אופיינית לך, מהולה בתמימות ובטוהר שלא זכור לי שראיתי אי פעם בבן אדם אחר. קירילון, היית ועדיין מופת להרבה אנשים. ... הנסיך הקטן עם הלב הגדול, הנחישות, האהבה, הטוטליות, המסירות."

בסיפורים ניכר הגעגוע למילות העידוד ולחיזוקים מפיו ובולטת תחושת החמצה אישית וכללית, כי קיריל תרם בכל מקום שאליו הגיע, ביכולות יוצאות דופן, באנרגיות עצומות, באכפתיות, ברגישות ובאהבה לחיים. חיכה לו עתיד מזהיר. "היית כל מה שרובנו לא. היית אמיץ, חכם, עניו, אחד שדבק במטרתו," כתב אלדן. "המורשת שהוא השאיר לי זה תמיד להאמין בעצמך," הוסיפה שרון, "להאמין שאתה מסוגל לכל דבר, להיות בן אדם טוב, לא לבזבז את הזמן על שנאה וקנאה, להיות חבר טוב, להוציא את הטוב מכל מצב ... לחיות את הרגע."

חבריו ליחידה שיקמו את מעיין עין גרס ליד מושב מטע להנצחתו של קיריל. כחודשיים וחצי קודם לנפילתו, נהרג בלבנון חברו לכיתה אורי גרוסמן. באוקטובר 2010 העלתה מגמת התיאטרון בבית הספר הניסויי ערב לזכרם של השניים. הם מונצחים יחד ליד עין נקופה.