בן יזבניש ויוסף. נולד ביום ח' באלול תשמ"ד (5.9.1984) באתיופיה. בשנת 1991 עלה לארץ עם משפחתו ב"מבצע שלמה" וזכה בשמו הישראלי: יונתן. תחנתה הראשונה של המשפחה היתה במלון "שלום" בירושלים, שם התגוררו כשמונה חודשים. ממויה למד בבית-הספר היסודי "רמות" - ממלכתי-דתי ב', והמשיך את לימודיו שם עד סיום כיתה ו', גם לאחר מעבר המשפחה לאתר הקרוונים בקיבוץ חולדה.

בשנת 1996 עברה המשפחה להתגורר ברחובות וממויה עבר ללמוד בישיבת "הדרום" שבעיר, שם למד מכיתה ז' עד י"ב. בסיום כיתה י"ב החליט לשפר את ציוני הבגרות ולצורך כך למד שנה נוספת ב"מרכז שפירא" שבקרבת קריית מלאכי. ממויה אהב מחשבים ומוזיקה, תמך במשפחתו והיה חבר טוב ונאמן.

בסוף חודש מרס 2004 התגייס ממויה ל"משמר הגבול". לאחר ארבעה חודשי טירונות והכשרה החל את שירותו בפלוגה י"א של מג"ב בירושלים וזכור כחייל נאמן, חייכן וקצת ביישן, שהיה מוכן לעזור לכולם וכולם היו עוזרים לו. "תמיד כששאלתי איך הולך, היה אומר "הכול בסדר" ו"סבבה"," מספרת אחותו. ממויה מעולם לא איבד את התקווה ותמיד קיווה לטוב ביותר. הוא טיפח שאיפות לעתיד, ובתום שירותו הסדיר תיכנן לחתום קבע ואף חלם להיות קצין בצה"ל. הוריו, שדאגו לו מאוד, הפצירו בו שלא ישרת בתפקיד מסוכן, אך ממויה שב והרגיע אותם באומרו: "אני אשרת את המדינה כמו כולם, ואחזור הביתה בשלום."

שבועיים לאחר שחגג את יום הולדתו העשרים, נפל ממויה בפעילות מבצעית בירושלים. ביום ז' בתשרי תשס"ה (22.9.2004), ניצב ממויה עם שוטר מג"ב נוסף, רב-שוטר מנשה קוממי, בעמדת הבידוק של תחנת ההסעה בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. היתה זו שעת אחר הצהריים ומתחם התחנות היה עמוס בעשרות אזרחים וחיילים, עת הגיעה למקום מחבלת מתאבדת נושאת תיק ובו חומר נפץ במשקל חמישה קילוגרמים. כשהבחינו בפלסטינית החשודה, המנסה לעקוף את העמדה, הורו לה ממויה וחברו לעצור ויצאו לעברה לבדוק אותה. הצעירה סירבה לפתוח את תיקה, וזמן קצר לאחר-מכן פוצצה את עצמה. ממויה וחברו בלמו את המחבלת בגופם ועל כך שילמו בחייהם. כשלושים בני אדם נפצעו בפיגוע, רובם באורח קל. הזרוע הצבאית של הפת"ח, "גדודי חללי אל-אקצה", קיבלה את האחריות לפיגוע.

מפקד מחוז ירושלים ניצב אילן פרנקו, שהגיע לזירת האירוע, שיבח את פעילות השוטרים בצומת ואמר: "פעילות שוטרי מג"ב בצומת מנעה פיגוע כבד מאוד באזור תחנות האוטובוס שבה היו עשרות אנשים."

ממויה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברחובות כשארונו נישא בידי שישה מחבריו מפלוגה י"א של מג"ב. בין אלפי המלווים שצעדו אחרי הארון היו בני משפחתו, מאות מבני העדה האתיופית, מפכ"ל המשטרה, מפקד מג"ב וקצינים בכירים נוספים, שוטרי מג"ב בכומתות ירוקות וחבריו מישיבת "הדרום" ברחובות.

ממויה הותיר בלכתו הורים, חמש אחיות - מטוקו, שרה (יננש), אביבה, הדסה ומעיין ושני אחים - שלמה וישעיהו. בן עשרים היה בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל-שני.

רבים מחבריו של ממויה נותרו לצד הקבר הטרי גם בתום טקס ההלוויה, והם מתקשים להיפרד.

כלי התקשורת סיקרו בהרחבה את הפיגוע והדגישו את התנהגותם האמיצה של ממויה וחברו אשר מנעה אסון גדול יותר ופגיעה בעשרות בני אדם.

חבריו של ממויה נפרדו ממנו בשירים שכתבו. השיר "תספר לי איך למעלה": "איך הזמן חולף ורץ ואני לא מאמין/ איך גדלנו ושיחקנו כמו היינו אחים/ ומלאך אותך לקח אל מקום שמוסתר/ וללב לא נותר אלא זכר מר שנשאר./ תספר לי איך למעלה, תספר לי מה אתה מרגיש/ אני תמיד חושב עליך/ הכל שונה לי בלעדיך/ הלב כואב לא מאמין/ איך נקטפת עוד צעיר/ לגורל אין רחמים/ הוא קוטף רק את הטובים./ רק תמונות שמזכירות את החוויות אתך/ כה קשה לנו ומוזר שאתה בעולמך/ ואותך חבר יקר/ לנצח לא נשכח/ כי בשבילנו אתה היית קרוב יותר מאח."

השיר "געגועים לך חבר": "שוב עולים הזיכרונות של אותם ימים/ גם עכשיו אני בוכה כמו ילד תמים/ אני נזכר, מזיל דמעה על כל השנים שהיית כאן אתנו/ היית בחיים./ געגועים לך חבר, הלב כואב, לא מעכל/ החברים אותך עוד אוהבים/ ובלבם אתה חסר/ איך שפתאום ביום הכל נגמר/ הלב נדם החדר קר/ ובלבנו לנצח לא נשכח אותך, אח יקר./ את האור שלנו מי יחזיר, את הזיכרונות./ מסתכלים בתמונתך ודמעות זולגות/ מבקשים רק שתזכור/ שאנחנו אוהבים./ איך הלכת בלי לחזור ולמה זה כואב."

הנדבן יצחק לייב רננרט ואישתו רות תרמו ספר תורה לעילוי נשמתו של ממויה. משפחתו הנציחה את זיכרו באנדרטת זיכרון שהוקמה במקום נפילתו בירושלים.

Publishing

Podcast

Digitize your old memory media

Order QR code marker