האיש והאגדה - המנצח המיתולוגי של תזמורת צה"ל יצחק (זיקו) גרציאני גרציאני נולד ב-1924 בבולגריה . לאחר סיום לימודיו בבית ספר תיכון, במהלך מלחמת העולם השנייה, שהה במחנות עבודה, עד כניסת הצבא האדום לבולגריה בספטמבר 1944. מיד עם שחרורו עבר לסופיה, נשא לאישה את אהובתו דורה, ונרשם לאקדמיה למוזיקה שם. בסוף 1948, לאחר סיום לימודיו באקדמיה וזמן קצר לאחר קום מדינת ישראל, עלה אליה עם אשתו, בתו הבכורה והוריו. עוד בטרם הספיק להתאקלם בישראל, התחיל לנגן בחצוצרה בתזמורת צה"ל. מאחר שבאותם ימים היה מחסור בעיבודים לשירי לכת ישראליים, התזמורת השמיעה שירי לכת אנגלים ואמריקאים. גרציאני נרתם למשימה וכתב שפע של עיבודים לשירי לכת ישראלים, אשר מושמעים עד היום על ידי תזמורות בישראל. משנת 1952, ניהל וניצח על מקהלת צדיקוב, והיה מעורב בהפקת מופעים במסגרת תיאטרון גיורא גודיק, התיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבימה, האופרה הישראלית, רביעיית מועדון התיאטרון, הגשש החיוור, שלישיית גשר הירקון, שוקולד מנטה מסטיק. בשנת 1962 מונה למנצח תזמורת צה"ל, תפקיד שמילא עד יומו האחרון, וממנה פרש בדרגת אלוף משנה. במסגרת התזמורת הופיע בעצרות ממלכתיות רבות, וערך עם התזמורת מסע הופעות בכל רחבי העולם. רגע מרגש במיוחד עבורו היה ניצוח על ההמנון המצרי, בעת קבלת פני אנואר סאדאת ב-1977. לימים אמר שהחלום שלו הוא לנצח על ההמנון של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. חצי מחלומו התגשם כשזכה לנצח בטקס החתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן. יצחק גרציאני הפך להיות אחת הדמויות האהובות בציבור הישראלי בזכות נועם הופעתו אשר קרנה אצילות רבה. דמותו התמירה, המנצחת במרץ אך בעדינות, הפכה חלק מנוף התרבות. בשנת תשנ"ו-1996 הוענק לו התואר יקיר תל אביב. באירוע מחווה שנערך לכבודו, זמן קצר לפני מותו, כינה אותו שאול מופז "שרביטו של צה"ל". גרציאני נפטר לאחר מחלה ארוכה בביתו ברמת אביב בגיל 79, ונטמן בבית העלמין בקריית שאול.