בן יואל וברתה. נולד ביום כ"ה בטבת תרצ"ד (12.1.1934) בבוקרשט, בירת רומניה. עד עלייתו לארץ בשנת 1950 למד שם בבית ספר יסודי ותיכון; את השאר השלים בחברת הנוער בעין השופט אשר לשם הצטרף כשהמשפחה כולה עלתה לארץ. בעין השופט עבד במסגריה, בברזל ובפלדה והיה מנהל עבודה במחלקת הבנייה של הקיבוץ הארצי. הבנייה משכה אותו מאד ושאיפתו היתה ללמוד אדריכלות ביום מן הימים. עליז היה ברוחו, מחונן בשמיעה אבסולוטית - ומכאן שאהב מוסיקה וידע יצירות שלמות על פה. כן נטה לריקודי עם והשתתף באחד הפסטיבלים בקיבוץ דליה. נטייתו לאמנות התבטאה גם באהבה לצייר סקיצות ולפסל פסלים. לקיבוץ להב, מקום שם עבד כשנה בבניית בתים, החליט יצחק לתרום את תרומתו האמנותית ותכנן פסל עץ אשה הקופצת המימה - המסמל לא רק את הקפיצה אלא התרוממות וזינוק קדימה - שתי תכונות אשר אפיינו אותו במיוחד. לאחר נפלו הציב הקיבוץ את הפסל הזה על רקע הרי יהודה הניראים למרחוק. בשנת 1952 גויס לצה"ל ושירת במסגרת נח"ל. עבר קורס קצינים, ומאז שחרורו היה משרת במילואים בדרגת סגן מפקד פלוגת סיור של חיל השריון. היה סייר מצוין והסתכל במפה בעינים מבחינות כל קו ונקודה. נלחם במערכת סיני ביחידה זו והגיע לדרגת סרן. בראשית 1967 התכונן ללמוד הנדסת בניין , נרשם לשיעורים במקצוע אלא שמלחמת ששת הימים היתה בעוכרי תכניתו, כי שלושה חודשים לאחר המלחמה באה התשובה שהוא נתקבל ללימודים. נטייתו לציור ולשרטוט ניכרת גם במכתבים ששלח לילדיו בימים שקדמו למלחמה, כי בכל מכתב היו ציורים ורישומים (שהילדים ישנו עמהם ולא נפרדו מהם, כגון ציור של טנק, זחל"ם, ג'יפ ומירז'). בימי מלחמת ששת הימים יצא כקצין מילואים וביום כ"ט באייר תשכ"ז (8.6.1967), הוא היום הרביעי לקרבות, נפל בשדה מוקשים, לפני אל-נחל, במוצב "הרוחות" כאשר הג'יפ, אשר בו נסע, עלה על מוקש. הניח אחריו אם, אח, אשה ושני ילדים. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי לשעת חירום בבארי ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה. ב"יסודות", בטאון הסתדרות פועלי הבניין, הועלה זכרו.