בתם של חסידה ושלמה. נולדה ביום כ"ז בטבת תשל"ו (31.12.1975) ביהוד (כיום - יהוד-מונוסון). בת בכורה להוריה, אחות של צביה ודקלה.

יפית גדלה והתחנכה ביהוד, למדה בבית הספר היסודי "רמז" והמשיכה ללימודי תיכון ב"תיכון מקיף יהוד". תלמידה טובה ושקדנית, השקיעה רבות בלימודיה והגיעה להישגים גבוהים, בעיקר בתחום הספרות. "היא אהבה שלמות" סיפרו אוהביה, "היה לה חשוב לסיים בהצלחה כל מה שהתחילה".

"מרשימה ואצילית במראה החיצוני ובאופייה הייחודי" תיארו אותה חברותיה, "בעלת טמפרמנט (מזג) שמח ואופי תזזיתי". התנהלה ברוחב לב וללא שיפוטיות ובלטה ביכולת הנתינה והנדיבות שהפגינה כלפי סובביה. נהגה לקנות לקרוביה מתנות ובשבתות בהן התארחה אצל חברותיה תמיד הגיעה עם זר חמניות – הפרח האהוב עליה או עם עוגיות, מתוך הכרת תודה ורצון לשמח.

הקשר שחלקה עם בני משפחתה היה חם וקרוב, "היא הייתה כמו אימא אווזה ודאגה לאחיותיה הצעירות" סיפרו הוריה. הפגינה כלפיהן אחריות ומסירות אין קץ ונהנתה כשבילו זמן משותף יחד.

באוגוסט 1994 התגייסה לצה"ל ושובצה לתפקיד מש"קית (מפקדת שאינה קצינה) חילוץ סדיר בפיקוד העורף. עברה הכשרה מתאימה בבית הספר לחילוץ והצלה בבה"ד (בסיס הדרכה) 16 בצריפין והתרגשה עד מאוד נוכח התפקיד המיועד, מלאת גאווה ותחושת שליחות. "יפית השקיעה רבות בהאמינה כי בעבודתה הקשה תקצור פירות וחשה מלאת סיפוק מהלימודים ומההווי החברתי בקורס" סיפרו אוהביה.

בתקופת הקורס הבחינה בהמטומות (שטפי דם) המעטרות את גופה ואולם סברה כי מדובר בתוצר לוואי של חיכוך גופה בנשק אותו נשאה. בתום ההכשרה ומשחשה ברע פעם אחר פעם הופנתה לבדיקות, תחילה לבית החולים "איכילוב" בתל אביב ולאחר מכן ל"שיבא" תל השומר, שם אובחנה עם מחלה ממארת. היא החלה לעבור טיפולים למיגור המחלה, התמודדותה מעוררת השראה. חרף מכאוביה, חיוך, אמונה ואופטימיות אפיינו את הלך רוחה כל העת.

לאחר סבב הטיפולים הראשון ומשהוברר כי המחלה בנסיגה, החליטה כי "חיים רק פעם אחת" וביקשה ליהנות ככל יכולתה ממנעמי החיים - בילתה רבות עם אוהביה וטיילה בארץ ובחו"ל, צוברת חוויות. "תאבת חיים" תיארו אותה חברותיה. בתקופה זו הכירה את אמיר. השניים הכירו במסיבה דרך מכר משותף ומאז הפכו בלתי נפרדים.

לאחר שחרורה מצה"ל החלה לעבוד כמלצרית בבית קפה קטן שהקים אמיר בשוק הפשפשים ביפו. היא השתלבה היטב בעבודה, מהלכת קסם על כל מי שבסביבתה. "אפילו שם, בסביבה המחוספסת שלא הייתה מורגלת בה מבית, הצליחה להתחבר לכל הסוחרים מסביב על אף פערי הגיל והחיים" סיפר אמיר. הוא נהג לכנותה "שמש" כסמל לאור שהפיצה סביבה ולאופן בו נגעה בכל מי שהכירה.

במאי 1996 התפרצה בגופה המחלה בשנית והיא אושפזה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים, נתמכת בידי בני משפחתה ואמיר. "הקסם, החיוך והכריזמה שכה אפיינו אותה בתקופות הבריאות באו לידי ביטוי גם בזמן מחלתה" סיפרו הוריה על התמודדותה עם הבשורות הקשות והוסיפו כי נהגה לקנות להם ולאנשי הצוות הרפואי מתנות כאות תודה לטיפולם המסור בה.

בין הטיפולים וככל שמצבה הבריאותי אפשר זאת, הקפידה להמשיך ולטייל ברחבי הארץ ולבלות עם אמיר ועם חברותיה. היא אף לא ויתרה על חלומה להשתלב בלימודי עיצוב ב"בצלאל - אקדמיה לאומנות ועיצוב ירושלים" והשקיעה את כל מרצה ויהבה בבניית תיק עבודות במסגרת לימודים ב"מכון אבני" בתל אביב, מפליאה בכישרון הציור בו ניחנה.

כחלק מהטיפול במחלתה, המליצו רופאיה על השתלת מח עצם עצמית וביוני 1997 טסה לסין עם אימה לקבלת טיפול מציל חיים לקראת הניתוח המתוכנן. למרות הטיפול שקיבלה חלה רגרסיה במצבה הבריאותי, אך טיפול חדשני שעברה עם שובה ארצה הביא לנסיגת המחלה. כה להוטה לחיות את חייה, נרשמה ללימודים בבצלאל והקפידה ליהנות ולבלות במחיצת אוהביה.

באוקטובר 1997 עם פרוץ המחלה פעם נוספת, עברה השתלת מח עצם אשר הוכתרה כהצלחה.

באפריל 1998 חלה התדרדרות מהירה במצבה והיא נפטרה.

יפית אלוני נפטרה ביום י"ד באייר תשנ"ח (10.5.1998). בת עשרים ושלוש בפטירתה. הובאה למנוחות בבית העלמין ביהוד. הותירה אחריה אב, אם ושתי אחיות.

אוהביה ערכו לזכרה חוברת ובה תקציר תולדות חייה לצד תמונות וקטעים מיומנה. בסיום החוברת כתבו: "יפית תמיד בלטה ביופייה ובאנרגיות המיוחדות שפיזרה סביבה, אהובה על כולם בזכות ליבה הרחב והנתינה ללא גבולות. תיזכר על ידי כל אוהביה לעד כשמש שהייתה. תם ולא נשלם – יהי זכרה ברוך".

יפית מונצחת באנדרטה לזכר בני היישוב שנפלו במערכות ישראל בעיר מודיעין-מכבים-רעות שם מתגוררת המשפחה, באנדרטה לחללי צה"ל בעמק זבולון, וכן באתר זיכרון לנופלים ובאתר האינטרנט של "תיכון מקיף יהוד" בו למדה.