אוֹרי, בנם של סיגל ויוסי, נולד ביום כ"ה בטבת תשס"א, (19.01.2001) בתל אביב. גדל בחולון. להנצחתו של אורי משפחתו פועלת להוציא לאור ספר – "סיפור חייו של אורי ארד, מלאך בתלתלים". מתוכו: "זהו סיפור חייו ומלחמתו של אורי ארד, בן הזקונים ואחינו האהוב, שנהרג בפסטיבל הנובה הארור ביום שמחת תורה ה-7 באוקטובר. אורי סיים את שליחותו בעולם הזה לא לפני שאסף בצומת מפלסים, בין הפצועים וההרוגים השרועים על הכביש ומכוניות פגועות וירויות החוסמות את הציר, את אסתר ושיר, שתי נערות צעירות שנלכדו בתוך התופת. בשיחה טלפונית דקות לפני מותו הודיע אורי לאביו כי קיבל החלטה לפרוץ את מחסום רכבי הטרור של מרצחי החמאס, לאחר שהגיע למסקנה שמי שיישאר על הכביש יירצח בוודאות. מיד לאחר השיחה ובדרכו לרכב פנו אליו הצעירות וביקשו את עזרתו להיחלץ מהאש שנורתה מכל עבר, אורי חייך אליהן, נתן להם את בקבוק המים שהיה בידו והבטיח להן שהוא יוציא אותן מהתופת. אורי הושיב אותן מאחור, ביקש שישכבו נמוך ככל שאפשר והאיץ אל עבר המחבלים. הרכב נורה, אורי פגע בשני מחבלים, נורה, נפצע והתנגש חזיתית בטנדר מחבלים נוסף שחסם את הכביש והרכב נפל לתעלה. מחבל שטני ניגש למכונית, ירה בו ווידא את הריגתו כשהוא פוסח על אסתר ושיר הפצועות שהעמידו פני מתות.

אורי שלנו, מגדלור של אור, חיוך ואהבה שהספיק במסלול חייו הקצר לרכוש ולהוביל חברים רבים, לשחק כדורסל בהפועל חולון, להתגייס ולשרת ביחידת מודיעין מובחרת, לעשות טיול מדהים למזרח, להשיג ציון מרשים במבחן הפסיכומטרי ולמחרת מותו היה אמור להתחיל באוניברסיטת תל אביב את לימודי הפסיכולוגיה והכלכלה. אורי שלנו, ילד מלא חיוכים השארת אותנו מצולקים ומדממים. תודה לך שנתת בידינו את הזכות להיות במחיצתך כמעט 23 שנים ואת היתר נשלים בדמעות, געגועים וגאווה. העדפת לא להיכנע, נלחמת לחופש, חתרת למגע ולא ויתרת. ראינו את תמונתך מוטל הרוג ברכב, עם ידיך פרושות לרווחה כאות וסימן לנו, שנתגאה בך על שלקחת את גורלך בידיך ושהעדפת את המוות על פני השבי. אוריקי אנחנו מתגעגעים אליך מאוד".