סילביה, בתם של בלה וחיים, נולדה ביום ה' בשבט תש"ג (11.01.1943) בבואנוס איירס, ארגנטינה. זמן מה קודם לכן, בעקבות עליית השלטון הנאצי, נמלטו הוריה מאירופה ומצאו מקלט בארגנטינה, ושם היא נולדה. באותו זמן, סיפרו בני המשפחה, נמלטה גם משפחת מירנסקי, הוריו של מי שיהיה בעלה - מאוקראינה לארגנטינה, והשתקעה שם. סילביה גדלה בארגנטינה וסיימה את לימודיה התיכוניים בבואנוס איירס. ב-1964 הכירה את שאול הוגו מירנסקי ולאחר תקופה של חברות ואהבה השניים נישאו. ראשון נולד הבן חיים דניאל, אחריו נולד אריאל גוסטבו.

באוגוסט 1973, חודשיים לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, עלתה המשפחה לישראל הישר למרכז קליטה באשקלון. כשפרצה המלחמה סילביה ושאול חששו מאוד והתלבטו האם לחזור לארגנטינה. לאחר שיחה עם נציג ממשרד הקליטה בני הזוג השתכנעו והחליטו להישאר בארץ. במרכז הקליטה שהו שלושה חודשים ולאחר שהחלו להשתלב בקהילה עברו לגור בעיר אשקלון. לאחר כחמש שנים, ב-1978 עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ עין השלושה שבנגב ושם, במקום שהוקם ע"י עולים מאמריקה הלטינית, נקלטו יפה והיו לחברי קיבוץ. כעבור זמן מה משה אומץ, והיה לבן השלישי במשפחה. סילביה, שתמיד חיפשה מקום שקט ושלו, קרוב לטבע, מצאה את המקום המושלם לחיות בו את חייה. היא השתלבה בעבודה במפעל הקלסרים "קרטוניה" והמשיכה בכך שנים רבות. סילביה ושאולי אהבו את חיי הקיבוץ והקימו בו בית אוהב ושמח. בניהם סיפרו על ילדותם שהייתה "ילדות קיבוץ טיפוסית, שמחה וקיצית, עם תחושת חופש ויצירה, ועם תרבות ארגנטינאית נוכחת בכל פינה בבית, ברוח ובשמחה." במרוצת השנים הפכה לסבתא לנכדים. ביתה וליבה היו פתוחים תמיד לכל ילדיה ונכדיה, שהרבו לבוא לבקרה. הנכדים אהבו מאוד את סבתא סילביה ואת סבא שאולי. כשהגיעו לבקר, יצאו כולם לטייל יחד בשדות הקיבוץ ואז התיישבו לאכול ארוחה משפחתית. סילביה אהבה לבשל. כארגנטינאית מלידה ידעה לעבוד עם בשר ובנוסף אפתה עוגות טובות. היא ידעה בדיוק מה כל אחד מהנכדים אוהב לאכול, ובארוחות המשותפות, כל אחד מהם קיבל מנה אישית משלו, טעימה להפליא. בשל ההיסטוריה המשפחתית שלה ידעה סילביה עד כמה חשוב וחיוני הוא קיומה של מדינת ישראל, וגידלה את ילדיה על ברכי הציונות ואהבת הארץ. גם הבנים וגם בהמשך, הנכדים, שירתו בשירות צבאי ולקחו חלק פעיל ומשמעותי בהגנת הארץ. הם היו מושא לגאוותה. לסילביה היה עיסוק נוסף מיוחד במינו – כשהגיעו מתנדבים צעירים לקיבוץ, היא הייתה "מאמצת" אותם ודואגת לכל צורכיהם. היא נהגה להזמין אותם ולארח אותם אצלה, ישבה איתם לקפה ושוחחה איתם על הכול. בימי שישי היו כולם מגיעים אליה באופן קבוע לארוחת "על האש" ארגנטינאית. המפגש היה תמיד שמח והשתתפו בו גם המתנדבים, גם בני המשפחה, וגם השכנים, שאיתם היה לה קשר נפלא. כל מפגש כזה כלל למעלה מ-30 אורחים. לסילביה היו תחביבים רבים. היא הייתה תולעת ספרים שקראה בלי הפסקה, לעיתים הייתה מזמינה ספרים במיוחד מחו"ל. היא אהבה מוזיקה, בעיקר האזינה למוזיקת פולקלור ארגנטינאית, אך נהנתה גם מסגנונות מוזיקליים אחרים. בימי שישי ושבת נהגה להאזין לכל שידורי הרדיו. סילביה הקפידה לשמור על בריאותה ונהגה לבקר תכופות במרכז למבוגרים שבקיבוץ. היא השתתפה בפעילויות ספורט קהילתיות, עסקה בעבודות אומנות ונהנתה לבלות עם החברות.

ביולי 2022 נפטר שאול, בן זוגה האהוב שהיה חברה הטוב במשך 55 שנה, לאחר שהתמודד עם מחלה קשה. סילביה נותרה לגור בביתם המשותף, כשהיא מרגישה בחסרונו מדי יום.

בשבת, כ"ב בתשרי, במהלך חג שמחת תורה תשפ"ד (07.10.2023), בשעה שש וחצי בבוקר פתח ארגון הטרור חמאס בירי טילים ורקטות מרצועת עזה לדרום ולמרכז ישראל. בשעות הבאות חדרו אלפי מחבלים את גדר הגבול מרצועת עזה למדינת ישראל והחלה מתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, בהם קיבוצים ומושבים, ועל הערים הסמוכות שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים תקפו בסיסי צה"ל, רצחו כ-800 אזרחים בבתיהם, ובעת שבילו במסיבות, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. החריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – חיילים ואזרחים וכן עובדים זרים מהקיבוצים. למעלה מ-350 חיילים ושוטרים נפלו בטרם הצליחו כיתות הכוננות המקומיות וכוחות צה"ל להשתלט על השטח. בבוקר זה החלה מלחמה. לקיבוץ עין השלושה חדרו עשרות מחבלים, שעברו מבית לבית, פגעו בתושבים והציתו בתים. כשהחלו האזעקות סילביה הייתה בביתה. בנה משה התקשר לשאול לשלומה והיא ענתה שהיא במרחב המוגן ושהכול בסדר. לאחר כשעה הבנים התקשרו שוב אליה וסילביה דיווחה שהיא רואה מחבלים סמוך לחלון. אריאל בנה שוחח איתה לאחר מספר דקות והיא הצליחה בקושי רב לומר את מילותיה האחרונות והמצמררות: "אריאלי, שורפים אותי..." ולאחר אותה שיחה כבר לא היה מענה. נעשו מאמצים רבים מצד חברי הקיבוץ לחלץ את סילביה, אולם המאמצים כשלו. המחבלים שרפו את ביתה כליל.

סילביה מירנסקי נרצחה בכ"ב בתשרי תשפ"ד (07.10.2023) במתקפת מחבלים על קיבוץ עין השלושה. בת שמונים במותה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ שפיים. הותירה אחריה שלושה בנים ונכדים. על מצבתה נכתב: "אימא שלנו, 'ותלכי בשדה הרטוב, וירחב בך השקט, כאור בשולי הענן.'" (לאה גולדברג, את תלכי בשדה). בניה של סילביה סיפרו על הטרגדיה הגדולה של אימם. על הרדיפות וסכנת המוות שעברה כחוט השני בחייה, החל מילדותה, בפרעות נגד היהודים, וכלה במלחמות ישראל, לאורך כל חייה. היא תמיד ייחלה לחיות במקום בטוח והייתה בטוחה שהגיעה למנוחה ולנחלה בקיבוץ עין השלושה, אך בסופו של דבר נרצחה בארץ שלה, בביתה. מכל הסכנות שעברה בחייה הצליחה להינצל, אך מאירועי השבעה באוקטובר 2023 לא יצאה בחיים.

הוצאה לאור

פודקאסט

המר זכרונות לפורמט דיגיטלי

הזמן שלט עם קוד QR