יצחק (יצקו) קינן

יצחק (יצקו), בן סוזנה וסימן-טוב, נולד ביום ט"ו בסיון תש"ו (14.6.1946) בישראל. הוא למד בבית-הספר היסודי בגבעת-שמואל ואחרי-כן המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון על-שם מקס פיין, במגמה של אלקטרוניקה. יצקו לא נמנה עם התלמידים השקדנים, אך בכל זאת הצליח יפה בלימודיו. את רוב מעייניו הקדיש לפעילות חברתית וביחוד לפעילות בתנועה. הוא היה חבר בקן "השומר הצעיר" בגבעת שמואל וכשקן זה התפרק ועבר לרמת-גן, היה נוסע שמה מידי יום ביומו. הוא היה נער עליז ונמרץ מאוד, ראש וראשון לכל מעשה קונדס או הרפתקאה. טוב לב היה ונחלץ תמיד לעזרת הזולת. הוא היה מבוגר במראהו ובהתנהגותו, בעל כושר מנהיגות וחביב מאוד ולכן התרכזה כל החבורה סביבו. מאחר שהיה עלם יפה-תואר, היו נערות רבות כרוכות אחריו. כשהיה למדריך, יזם את שיקום הקן בגבעת-שמואל, אם משום אחריות חברתית ואם משום ששמר חסד נעורים למקום שגדל בו. הוא היה אחד המדריכים הראשונים שנשלחו למקום והקדיש זמן רב ומאמץ גדול בעבודתו עם החניכים. גם את שעות הפנאי שלו הקדיש לקן ועמל בשיפוץ המועדון, בנקיונו ובסידורו. באותה תקופה נקשרו בינו לבין החניכים קשרי חברות יפים וכולם מציינים את פתיחותו ואת ידידותו. יצקו אהב מאוד לצאת לטיולים ולמסעות, גם במסגרת התנועה וגם בעצמו, והרבה לצאת ולתור מקומות שונים ברחבי הארץ. בכל אותן שנים התפתחה אהבתו לחיי הקיבוץ ולחיי השיתוף, עד שראה ב"הגשמה" את יעודו. את הוריו ואת אחותו אהב מאוד והייתה ביניהם מערכת יחסים הדוקה וחברית. שעות ארוכות נהג לשבת עם אביו ולשוחח עמו שיחת גברים. את אמו כיבד והעריך מאוד והיה רע נאמן לאחותו. חבריו לתנועה אהבו את האווירה הנעימה ששררה בביתו ונהגו להתאסף שם לעתים קרובות, לשוחח בנחת וליהנות ממטעמיה של אמו. יצחק גויס לצה"ל בסוף יולי 1964 יחד עם חבריו לגרעין "הבשור", ועבר את המסלול הרגיל של חייל בנח"ל: טירונות, קורס מ"כים וקורס צניחה. את תקופת ההכשרה עשו בקיבוץ שובל ומשם עברו לקיבוץ הקבע שלהם, לניר-יצחק. יצקו היה חייל טוב וחבר מסור, וריכז סביבו חבורה שהתמחתה במעשי לצון וקונדס. בזכות שלוותו וביטחונו העצמי הרב, היה לדובר החבורה, שטח את טענות החיילים בפני המפקדים ואף העז להתווכח עמם כשהדעות נחלקו. הוא שמר על מצב-רוח מרומם גם במצבים קשים ביותר והצליח לעודד את חבריו. תמיד אהב לצחוק והיה פורץ בצחוק רם. בשנת 1967 השתחרר מהשירות הסדיר ויחד עם חברתו נילי הקים משפחה למופת. הוא החל לעבוד כחשמלאי במשק ובזכות הידע הרב שלו בתחום זה, עשה "נפלאות". לא הייתה תקלה טכנית בכל מכשיר שהוא, שלא הצליח להתגבר עליה במהירות. הוא היה מעורה היטב בחיי המשק והיה פעיל בתחומים שונים. מרגע שנטל על עצמו את תפקיד מרכז ההשקיה, עשה אותו ביעילות ופתר בעיות טכניות רבות. הוא למד את נושא האוטומציה על בוריו והצליח להעמיד גם מומחים על טעויותיהם. מאחר ששאף להמשיך את לימודיו בשטח האלקטרוניקה, למד במשך שנתיים במדור ללימודי חוץ של הטכניון בחיפה. למרות ריחוקה של חיפה ולמרות מכשולים אחרים שעמדו בדרכו הצליח יפה בלימודים. במשק ייעדו אותו להיות מרכז המשק לעניינים טכניים ועד אז מינוהו למרכז הוועדה הטכנית. אולם מספר חברים קשרו קשר ל"חטפו" לענף השלחין, שסבל מחסור בכוח אדם. יצקו נתפתה ומאותו יום נתפס לאהבת האדמה אהבת נפש, ובכל פעם שנזקקו לעזרתו בתחום החשמל, נאלצו להפציר בו רבות כדי שיעשה את הדרוש. כשהיה נרתם למשימה מסוימת, היה נרתם רובו ככולו ולא שקט עד שיצאה מושלמת מתחת לידו. הייתה לו תדמית של גבר מגודל וחסון, המרעים בקולו, אך הכל ידעו שצעקותיו אינן אלא מכסות לב חם מאוד ונפש רגישה, עדינה ופיוטית. הוא היה אדם שורשי וכן, שידע לשנוא אך יותר מכך ידע לאהוב; וככל שאהב יותר, כן צעק יותר, כדי לחפות על רגשותיו, וככל שעשה עבודה מושלמת יותר כן צעק יותר כדי לעטות על עצמו מסווה הבחור השתלטן והתקיף. אולם עדינותו התבטאה בדרכים רבות ובעיקר בתחביביו. הוא אהב מאוד לצלם ומעולם לא הלך לשום מקום ללא המצלמה, כאילו פחד להחמיץ איזה מראה שכולו יופי. פעם כתב לאשתו: "חבל שאינך יושבת פה לצדי, לראות את הנוף המשגע הזה. איך אפשר בנוף משגע כזה להלחם, לשבת עם רובים ולחשוב בכלל על מלחמה". תחביב אחר שלו היו הדגים, ומשהחל עוסק בגידולם, ניגש לכך ברצינות רבה, מילא את החדר במערכות משוכללות של אקווריונים ובערמות של ספרות מקצועית. הרבה אהבה ועדינות השקיע בדגיו, מתוך שאיפה להגיע לדגים היפים והמעניינים ביותר. כמו בתחומים אחרים, לא ידע פשרות ולחם כדי להשיג את המטרות שהציב לעצמו. בשעות הפנאי נהג להרכיב מכשירי חשמל ולהתקין "פטנטים" שונים בחדרו - כאותו קומקום שהתחיל לרתוח דקות מספר לפני שהתעורר. הייתה לו תאווה לטיולים, ובכל הזדמנות יצא לטייל במקום הלא שגרתי ביותר ובדרך הבלתי שגרתית ביותר, ובכל מקום ידע למצוא את היופי המיוחד לו. רעיו מספרים על מה שנקרא "פולחן הקפה" של יצקו, שנערך פעמים רבות ביום ברחבה שלפני ביתו, בחברת רעיו הרבים. היה זה טקס מיוחד, שעיקרו איך להכין את הקפה ואיך לשתותו. אולם בראש סולם העדיפות עמדו אצלו המשפחה ושני ילדיו. הוא לחם בעקשנות על כך שילדיו ילונו בחדר שלו ושל אשתו. "כל כך נפלא לפקוח עיניים בבוקר ולראות אותו", אמר לאחר הולדת בנו. יום יום אחר הצהריים נהג לטייל עם ילדיו ואוי לו למי שהעז לפנות אליו בדברים בשעה זו, שהייתה כולה קודש לילדיו. כאשר יצאה נילי ללמוד בעיר, היה הוא לאב ולאם לילדיו וטיפל בהם באהבה ובעדינות אין קץ. כל שנות חייו במשק המשיך לקיים קשרים הדוקים עם הוריו בעיר ועזר להם ככל יכולתו. יותר מכל השתדל שלא להדאיגם וכשהיה יוצא לשירות מילואים, היה מעלים זאת מהם כדי למנוע מהם דאגה. הוא היה קשור מאוד לחבריו ליחידה ולא רצה בשום פנים להיפרד מהם ולעבור ליחידה אחרת. במלחמת ששת הימים, כשלחם בקרב המר על גבעת-התחמושת, פילח כדור את כתפו. הוא התעשת מיד, פינה את שאר הפצועים, עצר מכונית, נהג בה בעצמו לבית-החולים ולאחר שנחבש שב ליחידתו. כשנשאל מה הוא יכול לעשות כשכתפו חבושה, השיב: "אני אחלק סנדביצ'ים לחברה; העיקר שאמשיך אתכם". ביום שפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה יצחק שקוע בהכנות לחתונתם של כמה זוגות במשק. משהגיע צו הקריאה סיים קודם כל את ההכנות ורק אחר-כך אץ להצטרף ליחידתו. בקרב שהתחולל ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) בעיר סואץ, נפגע יצחק מכדור של צלף מצרי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ ניר-יצחק. השאיר אחריו אישה ושני ילדים, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכרו ובה מדברי חברים על דמותו וחלק מאוסף התצלומים שלו.