יצחק-יצחקי שפירא

בן אסתר ונתן. נולד ביום י"ד בשבט תשל"ה (26.1.1975) בנתניה. יצחקי התחיל ללמוד בבית-הספר היסודי "תחכמוני" בנתניה, והמשיך בחטיבת הביניים של ישיבת "בני עקיבא" במקום. כשהגיע לכיתה י' בחר יצחקי ללמוד בבית-הספר אמי"ת שבאוניברסיטת בר אילן, במגמה הביוטכנולוגית. הוא נהנה מן הלימודים שם, מן הרמה הלימודית, המעבדות המשוכללות ובעיקר, משום שגם שם "קנה לעצמו חברים" - כמו בכל מקום אליו הגיע. אף כי לא היה "תלמיד חרוץ" במובן הצר של המלה, הרי שכשרונותיו וסקרנותו האינטלקטואלית בכל התחומים ייחדו אותו מני רבים. אם לא די בכך, הרי שבלט גם בהופעתו המרשימה - יפה תואר, גבוה, תמיר, עם צחוק כובש, אופטימי תמיד ומאיר פנים לכולם. הכריזמה הסוחפת שלו בלטה עוד מילדותו. תמיד היה במרכז האירועים - ראשון בין ראשונים - ותמיד היה מוכן לתרום, לארגן, לעזור.

כאשר למד יצחקי בתיכון, הקדיש מזמנו להדרכה בתנועת "בני עקיבא", בסניף עין התכלת. חניכיו זוכרים אותו כמדריך בכל רמ"ח איבריו. המדריכים שעבדו עם יצחקי מספרים: "לילדים הקטנים משבט 'נבטים' הוא היה כאח בוגר ודמות משמעותית. כאח גדול, אהב להתמיד ולהשקיע. ...תכנן רבות כדי למשוך את החניכים להמשיך להופיע." גם בזמן שירותו הצבאי המשיך לבקר בסניף ולשמור על קשר עם אנשי השכונה ועם חניכיו לשעבר. בסניף הנציחו את יצחקי ב"קיר הנצחה".

יצחקי התגייס לצה"ל ביום י"ד בשבט תשנ"ד (26.1.1994), יום הולדתו התשעה עשר, ונשלח לקורס טיס. לאחר ארבעה חודשים עבר להנדסה קרבית, ושירת כחייל וכמ"כ. בשנה האחרונה לחייו שירת כמש"ק הנדסה במרג' עיון בלבנון, בדרגת סמל ראשון. לקראת סוף שירותו הצבאי גמלה בלבו ההחלטה ללמוד רפואה. בקורות חייו, שהגיש כמועמד לבית- הספר לרפואה, הסביר את רצונו: "המוות קרוב אלי מאוד. ... אני יודע עכשיו, יותר מתמיד, עד כמה קל להרוג וליהרג. הייתי רוצה גם לעזור להחיות."

ביום י"ב בסיוון תשנ"ו (30.5.1996) נפל יצחקי בקרב בלבנון. באותו יום, כשהיה יצחקי בדרכו הביתה מלבנון, התפוצץ מטען צד ופצע כמה חיילים שהיו בפעילות מבצעית בלבנון. הכוחות, שנעו בשיירה הביתה, מיהרו לחזור למקום הפיצוץ כדי לנסות לעזור לנפגעים, ואז התפוצץ לידם מטען נוסף ויצחקי נפצע אנושות. הוא הובהל לבית החולים "רמב"ם", שם נפטר מפצעיו. בן עשרים ואחת היה בנופלו. יחד אתו נהרגו גם סא"ל יורם דהאן, סרן משה הרוש וסגן יצחק מזרחי. יצחקי הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות - רבקי ודיטי.

ביום הולדתו הכ"ב, יום ההולדת הראשון בלעדיו, התאספו בני משפחתו, חבריו וידידיו, כדי לציין את תחילת הכתיבה של ספר תורה שהקדישו הוריו על שמו ולזכרו. חבריו ומשפחתו הוציאו לזכרו ספר זיכרון, בו כונסו דברים שביטאו הוריו, רבנים, חברים, מורים ומפקדים.