משפחה וחברים
בנם של שרה ואדולף. נולד בכ"ה בחשוון תשכ"א (15.11.1960) ברמת גן. ילד שני להוריו, אח של יפית, דודי, רימון ולבנה.
יעקב גדל ברמת גן וכשהיה בן חמש עברה המשפחה להתגורר בבת ים, שם התחנך. למד בבית ספר יסודי באזור מגוריו. בגיל ארבע-עשרה ביקש לעבור ללמוד בפנימייה הצבאית בגלילות, שחניכיה למדו ב"גימנסיה הרצליה" בתל אביב. לאחר שהתקבל השתלב היטב בלימודים ובחיי החברה, רכש חברי אמת שליוו אותו כל חייו. במסגרת ההכשרה בפנימייה צנח בגיל שש-עשרה, חוויה ממנה נהנה עד מאוד. ב-1978 סיים בהצלחה את לימודיו בפנימייה, במחזור י'.
בתום הלימודים התגייס לצה"ל ושובץ לחיל השריון, יחד עם כמה מחבריו לפנימייה. נחוש לתרום ולהשפיע, יצא לקורס קצינים אותו סיים בהצטיינות ושימש בתפקידי פיקוד בחטיבה 500 (עוצבת כפיר) של החיל.
במסגרת שירותו השתתף במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982 כסגן מפקד פלוגה ומפקד טנק. בסוף יוני 1982, לאחר כשלושה שבועות של לחימה נפצע מפגיעת טיל סורי בטנק עליו פיקד. פינויו מן השטח ארך זמן ממושך עד שלבסוף חולץ על ידי גדוד מילואים שהגיע למקום. הוא הובהל לבית החולים רמב"ם בחיפה במצב אנוש ושם עבר סדרת ניתוחים לייצוב מצבו. בחלוף כשלושה חודשי אשפוז החל הליך שיקום, נחוש לחזור לשירות.
עם תום הליך השיקום, הוכר כנכה צה"ל והשתלב ביחידת ממר"ם (מרכז המחשבים ומערכות המידע) באגף התקשוב של צה"ל. רכש ידע בתחום המחשבים והטכנולוגיה והצליח בתפקידיו. לאורך השנים התקדם בסולם הדרגות ובתפקידו האחרון שימש ראש ענף מערכות מבצעיות ביחידת אגם למחשב, עד לשחרורו מצה"ל בשנת 1995 בדרגת סגן-אלוף.
במקביל לקריירה צבאית בתחום המחשוב הקים זוגיות אוהבת עם ניצה. השניים הכירו בשנת 1985 בזמן ששירתו יחד באגף המחשוב והאהבה ביניהם פרחה. ניצה כינתה אותו בחיבה קובי, וסיפרה כי היה בן זוג מפרגן ומסור. הם נישאו בחלוף שנתיים והקימו ביתם בתל אביב.
במרוצת השנים נולדו להם בן ובת - רון ושיר. איש משפחה גאה היה, דאג לרווחת ילדיו ונהנה לבלות עמם זמן איכות. בני המשפחה נהגו לצאת לטיולים יחד, בהם בלטה אהבתו של יעקב לארץ ולנופיה.
כשהשתחרר מצה"ל החל לעבוד ב"בנק דיסקונט לישראל" בתחום הטכנולוגיה והמחשוב. הודות לכישוריו ולחוכמתו הוביל פרויקטים שונים בהצלחה, בהם פרויקט הסבת מערכת הבנק למערכת משופרת. התקדם לתפקידי ניהול בכירים בבנק, האחרון שבהם - מנהל טכנולוגיות ראשי (CTO). עמיתיו העידו כי היה איש מקצוע מבריק ומוערך מאוד. אהב את עבודתו, סקרן ובעל חזון ששאף להתפתח ולהתחדש. מזגו נעים והוא ניחן באינטליגנציה רגשית גבוהה ובצניעות.
חשיבות עליונה מצא בשמירה על הקשר עם הוריו ואֶחיו, שימש עבורם אוזן קשבת ומקור לעצה חכמה. "יעקב היה מרכז המשפחה" סיפרו אוהביו, "האיש להתייעץ איתו. היה לו ידע רב במגוון תחומים שכן נהג לקרוא, לחקור ולהעמיק בנושאים שונים". תואר על ידם כ"איש של ניגודים" - מצד אחד אדם רציני, לומד ומשקיען, ומצד שני מצחיק ובעל חוש הומור משובח, עם זיק שובבי בעיניים, המסוגל להשתטות ולהצחיק את סובביו.
בזמנו הפנוי הקפיד על אימונים ושגרה ספורטיבית מאומצת, נהנה לאתגר את עצמו ואת יכולותיו הפיזיות והמנטליות.
לאורך השנים התמודד בגבורה עם כאבים שנבעו מפציעתו הקשה ולא נתן להם לשבש את שגרת חייו. גישתו הייתה אופטימית ותוך הסתכלות על חצי הכוס המלאה, תמיד בחיוך ובקבלה.
יעקב חלה במחלה קשה והחל לעבור טיפולים למיגורה, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן.
יעקב ולבר נפטר ביום י"ט בניסן תשפ"א (1.4.2021). בן שישים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בחולון. הותיר אחריו אישה, בן ובת, אם, אחים ואחיות.
עמיתיו לעבודה בבנק דיסקונט הפיקו ערב לזכרו בנוכחות בני משפחה וחברים, במהלכו חלקו זיכרונות מתקופת עבודתם המשותפת והציגו מצגות עם תמונות מרגעים שונים יחד. שיר בתו הקריאה במעמד זה את אחד המכתבים שכתבה לאביה לאחר פטירתו: "אבא, עברה תכף שנה, לא ייאמן. שנה שאני משפילה את המבט בשיחות עם חברות שמדברות על אבא שלהן כדי שלא יראו את הדמעות בעיניים שלי. שנה שאני רוצה לשוחח איתך, לשמוע את דעתך, להתייעץ איתך ובגלל שאתה לא כאן אני מוצאת את עצמי מחפשת סימנים ממך בשירים ברדיו ובשיחות אקראיות. שנה שאני מחפשת אותך במטופלים, וכשאני מוצאת מישהו שמזכיר לי אותך אני יושבת איתו שעות ומנסה לקבל כוחות מהשיחה הזו, כי זה הכי קרוב שיש לי כרגע. שנה שאני בקושי נושמת כשאני רואה משפחות בבית החולים נפרדות. שנה שאני מתגעגעת עד כאב, וואו כמה זה כואב, וחולמת וחושבת עליך כל יום.
אבא, אני מתגעגעת לשותף שלי לשיחות על חיל שריון... אני מתגעגעת לנסיעות הארוכות איתך בלילה, נסיעות שרק אתה ואני אהבנו. היינו שמים מוזיקה והיית שר... אני מתגעגעת לטרמפים שנתת לי לאוניברסיטה, טרמפים שהיו בעצם שיחות ייעוץ מתוכננות מראש, עם עצות שרצית לתת לי והיית בטוח שאתה מצליח להסוות אותן בתוך שיחות חולין ושאני לא עולה עליך שבאת עם מטרה. היית שחקן גרוע אבל האבא הכי טוב בעולם.
אני מתגעגעת לזה שהיית כל כך מעורב בחיים שלי, בחיים של בן זוגי, תמיד ניסית לעזור לי. אני מתגעגעת להרגיש מוגנת מתוך ידיעה שאתה תמיד בסביבה שלי...
מתגעגעת ליכולות האינסופיות שלך להכיל כל אדם, לקבל כל שריטה, ותמיד לעזור, בלי אגו. תמיד להיות שם. תמיד ידעת להיות פשוט שם. עבורי ועבור כולם...
אני מתגעגעת אליך מספר את הבדיחות שלך ולא מצליח לסיים לספר את הבדיחה כי אתה נחנק מצחוק, תמיד הצחוק שלך הצחיק אותי יותר מהבדיחה. מתגעגעת לרגעי שטות שלך שהיית מתנהג כמו ילד קטן, אני חושבת שתמיד נשאר בך חלק של ילד שטותניק... מתגעגעת לטיולים המשפחתיים שלנו במקומות מרהיבים, פלאי עולם, שתמיד היית מסכם אותם עם המשפט - 'תכלס כמו עכו פה'...
אבא הייתי נותנת הרבה, כדי לשמוע אותך שר לי בלילות הקשים את השיר שהיית שר לי כשהייתי קטנה, הייתי נותנת הרבה לעוד טרמפ איתך, לעוד שיר איתך, אבל אין לי את זה, אז אני כותבת לך ומקווה שזה יספיק לבינתיים. אוהבת אותך".
כתבה אחייניתו: "יעקב, אני מוצאת את עצמי מחפשת להתייעץ איתך, לשאול אותך דברים שאני לא מבינה או רוצה ללמוד, לשאול לדעתך, כי לא משנה כמה עסוק היית וכמה אחריות הייתה לך, תמיד מצאת זמן לענות לי ולהסביר. תמיד הייתה לך סבלנות.
אני מתגעגעת אליך. אני מתגעגעת לקול שלך, לחיוך שלך, לתבונה שלך, לחוכמה הרבה. אני מתגעגעת ללב שלך ואני כואבת את האופן שבו סיימת את חייך. כל כך לא הגיע לך".