בן דפנה ודורון. זיו זכאי נולד ביום ח' באדר א' תשנ"ז (15.2.1997) בירושלים. אח צעיר של לידור ועדן. שמו השני ניתן לו על שם סבו זכאי, אבי אימו.

מיום שזיו נולד הוא קיבל את הכינוי "התינוק של אימא".

זיו גדל והתחנך ביישוב גבעת זאב הסמוך לירושלים. מגיל שנה היה בגן "כיפה אדומה", בגיל שלוש עבר לגן "רימון" ומגיל ארבע למד בגן "נרקיס". בגן, זיו וחבריו אורי ודור נהגו לשחק בארגז החול משחקי היאבקות בהשפעת תוכניות טלוויזיה. כשהגננת גילתה את המשחק, היא אסרה עליהם לשחק בו והפרידה אותם, כל אחד לפינה אחרת, כעונש. שלושתם זכרו את האירוע הזה במשך שנים כעונש הקשה ביותר שהם קיבלו.

מהגן המשיך לבית הספר היסודי "יע"ד גבעת זאב – יזמות, ערכים ודעת". מכיתה ז' למד בבית הספר הקהילתי "חטיבת הביניים על שם רבין" שביישוב, ובתיכון למד ב"אורט גבעת רם" בירושלים.

זיו התעניין בגאוגרפיה, ניווט בכישרון רב ואהב טיולי שטח. בחטיבת הביניים יצא בחופשת הקיץ לקורס מדריכים צעירים (מש"צים) במסגרת לימודי של"ח (שדאות-לאום-חברה) וידיעת הארץ, ושם קיבל כלים להדרכה, התוודע ללינה בשטח ולמד ערכי אהבת הארץ והמולדת.

חבריו של זיו היו לו כאחים והיו חלק חשוב בחייו ובשלבי התבגרותו. חלקם היו חברים שליוו אותו משנות הפעוטון, והם כינו את עצמם "חבורת הזבל". הוא היה חבר אמת וחיפש את קרבת החברים בכל הזדמנות. החברים נהגו ללכת למעיין "עין דביר" שבפאתי גבעת זאב או ישבו יחד בחצר ושוחחו על החיים, על בנות ובהמשך גם על הצבא. לפני שעמית, חבר ילדות, עזב עם משפחתו לקנדה, כתב לו זיו: "לעמית היקר, אני לא מאמין שאנחנו נפרדים. כל החיים היינו ביחד ועכשיו צריכים להיפרד וזה קשה מאוד. אני מקווה שתהיה בבר המצווה שלי, ועכשיו נהיה רחוקים אבל קרובים בלב. עמית, אני אוהב אותך, אתה החבר הכי טוב שלי".

אסתטיקה וניקיון היו חשובים לזיו. גם על צלחתו האוכל היה צריך להיות מסודר באופן מדויק, וָלא – לא היה אוכל. נוסף על כך הוא היה בררן באוכל, והמאכלים האהובים עליו היו חטיפי תפוחי אדמה ("תפוצ'יפס" ו"פרינגלס"). אך בין בישוליה של אימו הוא אהב חצילים, קובה סלק, והיה לו טקס – הוא היה לוקח פיתה, מורח חומוס, מניח את החציל ומתענג. לאחר מכן היה אוכל את הקובה.

זיו התאפיין באחריות ובקור רוח. למשל, כשהוא ואחותו עדן טסו לבדם לביקור אצל הדודה אתי בארצות הברית באחת מחופשות הקיץ, הם לא מצאו אותה בשדה התעופה. הוא לא נלחץ ולא דאג אלא בקור רוח שלח לאימו מסרון ועדכן אותה. האם תיאמה עם הדודה, ושלושתם נפגשו ובילו יחדיו חופשה נהדרת.

זיו שמר על קשר הדוק וחם עם בני דודיו שבארצות הברית, קינן, לי-ים ונדב. הם נפגשו בישראל ובארצות הברית ושוחחו בשיחות וידאו באינטרנט בסופי שבוע.

זיו העריץ את אחיו הגדולים. לידור הבכור, המבוגר ממנו בכשש שנים, היה עבורו מודל לחיקוי ולהערצה, האח שאפשר להתייעץ עימו בכל נושא ולהתגאות בו. כשלידור היה חייל ובא לחופש, זיו דאג שכל המאכלים האהובים עליו יהיו בבית, ובכל הזדמנות נסע לבקרו בבסיס והרעיף עליו אהבה. לאחותו עדן הוא תמיד דאג וגונן עליה כמו שומר ראש. השניים אהבו לבלות יחד, חלקו חוויות והיו להם חברים משותפים.

גם הקשר עם האב דורון היה חם. זיו אהב להצטרף לאביו לנסיעות ארוכות מחוץ ליישוב ולטיולים ברחבי הארץ. לשניים היה תחביב משותף – מכוניות, וכאשר החלו החברים ללמוד נהיגה בלטה האהבה של זיו למכוניות. הוא אף עבר את המבחן ("טסט") בנהיגה בניסיון הראשון.

דפנה אימו סיפרה על הקשר ביניהם, "זיו ואני הבנו האחת את השני מבלי לדבר הרבה. הוא היה לי חבר נפש, הקשיב וחיבק והיה לי למשענת הרבה מעבר לגילו". לזיו היה קשר טוב גם עם סביו, סבותיו וכל בני המשפחה.

כשמו, כך היה זיו – אור לכל הסובבים אותו, מי שנוכחותו הייתה כמו ממטרה המפיצה אור וטוב בנדיבות, בהומור, בחום, בהקשבה ובחיבוק. הכול ידעו שאפשר לסמוך על זיו, ושהוא תמיד שם עבור מי שזקוק לו.

זיו היה ידוע בצניעותו, בשקט שלו ובחיוך הרחב והביישני שלו. הוא היה נדיב, טוב לב, רגיש למצוקותיהם של אחרים וגרם לכולם להרגיש שייכים. כך למשל, כשחבריו בתיכון לא קיבלו אישור להשתתף במשלחת לפולין כעונש גם הוא נשאר בארץ, אף על פי שהנסיעה הייתה חשובה לו.

זיו אהב מוזיקה, ומיוחד את הזמרים עומר אדם וליאור נרקיס. הוא אהב את סדרת הטלוויזיה "רמזור" של אדיר מילר וידע לצטט את כל הפרקים בעל פה. בכלל, היה לו חוש הומור מפותח, והוא היה סוחף את האחרים בצחוקו.

זיו רצה לשרת בחטיבת גבעתי כמו אחיו. הוא התאמן לצורך כך ונרשם לפעילות של תנועת "אחריי" המיועדת לנערים לפני גיוס כדי לשפר את הכושר הקרבי. ואולם בעקבות שיחה עם חברו אוריה ובעקבות הדאגה למשפחה העדיף לשרת קרוב לבית. הוא רצה לעסוק בצבא בתחום הרכב כדי שיוכל להיות בעתיד מורה לנהיגה או קצין רכב.

ביום 1.9.2015 התגייס זיו לצה"ל. הוא עבר טירונות בבסיס הדרכה במחנה צריפין (בה"ד 6), ובמסגרתה למד נהיגה על משאית ועבר שוב את המבחן כבר בניסיון הראשון. לאחר מכן שירת בחיל הלוגיסטיקה כנהג מבצעי בגדוד "ניצן" של יחידת האיסוף הקרבי, בפלוגת עוטף ירושלים ובנימין. הוא השיג הישגים גבוהים במהלך ההכשרה בגדוד, אהב את השירות ביחידה והיה אהוב על מפקדיו ועל חבריו החיילים.

האח לידור סיפר על הפעם האחרונה שראה אותו. היה זה עם שובה של אימם מחו"ל, וזיו דאג וטרח להכין את הבית לקראת שובה. הוא סידר, ניקה ובישל ארוחה חמה.

ב-23.11.2015, במהלך פעילות מבצעית בגזרת בנימין, זיו נדקר על ידי מחבל בתחנת דלק על כביש 443. הוא נפצע באורח אנוש אך הצליח לירות במחבל וכך הגן על הקצינה שהייתה בקרבתו.

טוראי זיו זכאי מזרחי נפל בפיגוע חבלני ביום י"א בכסלו תשע"ו (23.11.2015). בן שמונה-עשרה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. הותיר הורים, אח ואחות.

אחרי נפילתו הועלה זיו לדרגת רב-טוראי.

על מצבתו של זיו חקקו בני המשפחה: "מְלֵאִים זיו וּמְפִיקִים נֹגַּה, נָאֶה זיום בְּכָל העוֹלָם" (מתוך פיוט "אל אדון על כל המעשים").

במהלך כל השנה הראשונה לנפילתו של זיו התקיימו שיעורי תורה מדי שבוע לעילוי נשמתו, ובחודש יוני 2016 התקיים טקס הכנסת ספר תורה לעילוי נשמתו לבית הכנסת של גדוד "ניצן".

המכינה הקדם-צבאית "עמיחי כרמים" קיימה מסע לזכרם של כמה חללי צה"ל. היום השלישי הוקדש לזכרו של זיו וכלל בין היתר ליל ניווטים. ערב לזכרו של זיו התקיים במכללה הלאומית לשוטרים בבית שמש, וערב הנצחה נוסף התקיים בקריית ההדרכה על שם אריאל שרון (עיר הבה"דים) שבנגב.

ב-15.2.2017, יום הולדתו העשרים של זיו, שתלו בני משפחה וחברים שתילי פרחים בבתי הספר שהוא למד בהם.

מדי שנה מתקיים "מרוץ גבעות זיו", מרוץ אופניים וריצה לזכרו, בחודש נובמבר, סמוך ליום השנה לנפילתו. המסלול מתחיל במחסום מכבים-רעות, עובר דרך תחנת הדלק שבה נרצח זיו וממשיך לגבעת זאב. בסופו של המרוץ הראשון נחנך בגבעת זאב גן שעשועים וספורט לזכרו, "גן זיו".

בתחנת הדלק שבה נרצח זיו הוצב גלעד לזכרו. הוא מונצח באנדרטה של גדוד "ניצן" בקיסריה ובאנדרטה של חיל הלוגיסטיקה בתל חדיד.

באתר פייסבוק נפתחה קבוצה לזכר זיו והופקו כמה סרטוני זיכרון, הניתנים לצפייה באתר יוטיוב.