בן שלוה ומשה. נולד ביום ד' בתמוז תשל"ב (16.6.1972) ברמת גן. הראל בא לאוויר העולם לפני כניסת השבת, דקות טרם שקיעת החמה. היכולת למגנט אליו בעוצמה את הסובבים אותו, והחיוך המאיר והחם מהעיניים החומות, אפיינו אותו כבר בילדותו המוקדמת. מספרת טלי, אחותו: "אנשים נמשכו אליו בגלל הקסם, החיוך, שמחת החיים הבלתי נגמרת שלו. כבר אז היתה בו אהבה לאנשים". היה בהראל שילוב מנצח, שאנשים התקשו לעמוד בפניו: כושר מנהיגות שאין עליו עוררין, עם כריזמה בולטת שהתגלתה בגיל צעיר. בגיל הגן היה הראל מלא חיים, טמפרמנטי ושובב. הראל היה מלך הגן. מנהיג מגיל אפס. בניגוד לאחרים הוא לא לקח את המנהיגות, היא ניתנה לו. הוא לא היה מודע לכוחו, ולא הבין עד כמה עצומה ההשפעה שלו על ילדים ואנשים אחרים. את לימודיו היסודיים החל הראל בבית-הספר הממלכתי-דתי "אושא" ברמת גן והמשיך בתיכון הטכנולוגי "אמי"ת גוש-דן" בבר אילן.

בימי בית-הספר החלה מתעצבת תפיסתו של הראל את החברות כערך מוחלט. אמרת הראל, אמרת דאגה לחברים, יחס חם ונדיבות והתחשבות אין קץ בסובבים אותו. מעלות אלו נמשכו כחוט השני, לאורך כל השנים - בקרב חברים, בקרב בני משפחה. היתה זו תכונה דומיננטית אצל הראל: לתת לכולם את התחושה שהם הכי חשובים.

הראל היה חבר פעיל בסניף תנועת הנוער "בני עקיבא". במסגרת השבט, תכונותיו אלו מצאו את ביטוין פעם אחר פעם. כך, למשל, היתה בשבט נערה שאמה דאגנית. כדי להרגיע את האם, הבטיח לה הראל ללוות את בתה לאחר כל פעילות עד לפתח הבית. בגיל שמונה עשרה, כאשר עברה הנערה לפתח תקווה, הראל היה לוקח את האוטו, נוסע לביתה מרמת גן - וגם מחזיר אותה הביתה. הכל על מנת שתוכל להיות עם החבר'ה.

הראל, המרכז החברתי, מעולם לא שכח את אלו שבשוליים. נזכר חברו להדרכה, יאיר בן זמרה: "היינו אז מדריכים בסניף והתלבטנו, האם להזמין למדורת ל"ג בעומר את החבר'ה שפרשו מהשבט אחרי שיצאנו להדרכה. אנחנו אמרנו 'מי ששכח אותנו, שלא יבוא למדורה'. הראל אמר: 'לא, איך אפשר לוותר על ההוא, ואיך אפשר לוותר על ההיא? הלא אנחנו גדלנו אתם, ולמדורה לא נזמין אותם?', הראל הוביל מהלך, ובסוף עשינו את מה שרצה".

מספרת אחותו, מירב: "לחבר'ה בשבט היתה תחושה שהם שותפים, שהם אלו שמחליטים, גם אם הראל היה זה שהחליט. היתה לו סמכות טבעית והוא התלבט לא פעם האם להפעילה. הראל היה במרכז, בין השאר, משום שבאופיו הוא היה מתווך, מפשר. אם שני צדדים היו רבים ביניהם, הם היו מגיעים אל הראל. הוא כבר דאג לפשר ביניהם".

חניכיו בסניף רחשו לו הערצה כמעט עיוורת. הראל קיבל אז שבט קשה ופרוע, ותוך זמן קצר - בשילוב נדיר של משמעת והומור - הפך אותם לחבורה מגובשת וממושמעת. "אנחנו, כחניכים, לא רק הערצנו אותו," מסבירות מלי ישראלי וריקי מורד, "אנחנו גם מאוד אהבנו אותו. הוא היה מדריך מצד אחד, כזה שמעביר פעולות עמוקות תוכן, ומצד שני ילד שמשחק עם הבנים כדורסל. הראל היה אדם, חבר". מלי: "למרות שעברו מאז עשר שנים, לא אשכח את הפעולה האחרונה שלו. הנושא היה חברות. לא פלא שכאשר אנו עצמנו הפכנו למדריכים, שאלנו את עצמנו בכל פעם שנתקלנו בקושי: מה היה עושה במקומנו הראל?".

הראל בגר והיה לנער מרשים, גבה קומה, עם חיוך קורן ואופטימיות נצחית שפורצת גבולות של שנים ודפי אלבומים. חבריו מספרים על ילד שמח, חובב סרטים מצוירים, מכור לספרים, "חולה גששים" ועם סקרנות שכמעט אין לה גבול. כך, למשל, לאחר ניתוח עכברים שערכו בחוג לזואולוגיה בתיכון, הראל היה כל-כך סקרן, עד שבתום השיעור לקח את איברי העכבר הביתה על מנת להמשיך ולצפות בהם.

ההשתטויות הקטנות, עם חוש ההומור המקורי, הפכו לבני לוויה קבועים. מספר חברו, דודי פויכטוונגר: "להראל היתה תחרות קוטג' קבועה, שנערכה בכל מחנה קיץ בתנועה. בערך ביום השלישי של המחנה, בארוחת הבוקר, הוא היה מכריז בפני כולם על תחרות הקוטג'. התחרות היתה מי יגמור את הגביע הכי מהר. הראל תמיד ניצח. בכלל, הוא אהב לנצח - במשחקים, בתחרויות, במה לא, אבל תמיד בחיוך וברוח טובה".

לקראת סיום לימודיו, התבקשה ההכרעה על המשך הדרך. מגמת האלקטרוניקה שסיים, לא קרצה לו, וכך גם האפשרויות של שירות צבאי בבסיס קרוב או לימודים בעתודה האקדמית. אחרי שיצא לשבוע היכרות בישיבת הסדר - "הציץ ונפגע". הראל החליט לוותר על הנוחות, על שירות צבאי קל ומקוצר, על ביטחון פיסי. היעד: מסלול הסדר מלא בישיבת "חיספין". יעד נוסף: שירות צבאי, עם אפשרות יציאה לקורס קצינים בהמשך. ההתלבטות לא היתה קלה. מצד אחד משכה אותו הישיבה ומצד שני היה לו קשה להשלים עם המחשבה שישרת פחות משלוש שנים.

הראל התגייס לצה"ל ביולי 1991 וסיים ברציפות טירונות, מקצועות וקורס מט"קים. כושר המנהיגות שלו התגלה כבר ביומו הראשון בצבא.

הראל עצמו לא היה מודע לאיכויותיו האישיות. במכתב למשפחה, בסיומו של קורס מט"קים ביום 6.9.92, כתב: "בשיחות אישיות מראים לכל חניך את התיק שלו - ציונים וחוות דעת. הציונים שלי, וגם חוות הדעת של המ"מ והמ"פ היו טובים מאוד עד כדי כך, שהמ"פ התלונן שאין לו ביקורת שלילית עלי בשום נושא - דבר שלא תמיד טוב, כי אין הפקות לקחים לשיפורים. לקראת סיום הקורס עשינו מבדקי קצונה וקיבלתי ציון טוב מאוד - מה שאיפשר להמליץ עלי לקצונה".

ואז, בצל הזימון המפתה לקורס הקצינים, חזר לישיבה, השקיע את עצמו באין ספור שעות לימוד, כשהוא גומא ומשלים במהירות פערי לימוד של חודשי צבא ארוכים.

הראל שקע כל כולו בעולם התורה. "היתה בו סקרנות אינטלקטואלית רבה", מספר חברו שמי פריינטה, "כך, למשל, הוא התעמק בספר התרופות של הרמב"ם, ושיגע אותי שנקבע חברותא כדי שנלמד את הספר. אני גם זוכר שסיכם תמיד את כל מה שנאמר. במחברות שלו היו המון פתקאות קטנות ואנשים היו מסכמים מהסיכומים שלו. הראל לא ויתר לעצמו ולכן השיג את מה שהשיג".

עולם התורה הילך עליו קסם, אבל עולם החאקי ומרכבות הפלדה טרדו תדיר את מחשבותיו. היה ברור לו שבחירה במסלול הקצונה תבוא על חשבון הלימוד בישיבה. בצר לו, פנה אל רבנים והתייעץ עימם. בלבטיו פנה גם אל אפי איתם, לימים תת-אלוף. איתם היה מאלה שגאלו אותו מהתלבטויותיו. ובהמלצתו - "אם לא אתה - אז מי כן?", בחר בצבא. הראל המשיך אל קורס הקצינים וההשלמה החיילית. השקט הנפשי, והיכולת לקבל כל אדם - בעל כל סוג של אופי - בצורה בלתי אמצעית, הפכו אותו לחייל אהוד ולפרטנר מבוקש לשמירות הלילה. אחד מחבריו הגדיר אותו כ"כותל מערבי", דימוי שדבק בו שנים קודם לכן, בשורות תנועת הנוער "בני עקיבא".

על יחסו לצבא ניתן ללמוד מה"אני מאמין" שכתב הראל בקורס קציני שריון: "למה אני רוצה להיות קצין בצה"ל: חשוב לי לתרום ולתת את החלק שלי למערך המאמץ למען המדינה, להיות שותף בבניית הארץ במסגרת הצה"לית על ידי שמירה והגנה על מדינת ישראל... חשוב לי לתת גם משהו שלי, אישי, וזאת אוכל לעשות כשאהיה אני עצמי מפקד וקצין... יש קשר בין ציונות לקצונה. אחת מהסיבות העיקריות המובילות לרצון להיות קצין היא הציונות. ויותר מכך: קצין שהציונות קיימת בו מבין את הסיבה המהותית להיותו חייל וקצין בצה"ל. המוטיבציה והכוחות שימשכו אותו למלא את תפקידו, על הצד הטוב ביותר, יהיו גדולים הרבה יותר".

את קורס הקצינים סיים בציונים גבוהים ביותר ובעטיים שובץ בתפקיד המוגן והנוח כמד"כ בבה"ד 1. הראל, שהיה מעוניין בשיבוץ קרבי ולמענו לקח פסק זמן מהישיבה, היה מאוכזב מאוד. רגעים אחדים לפני טקס סיום הקורס, פנה הראל למפקד המפח"ש, קצין בדרגת אלוף, וביקש כי שיבוצו ישונה. בהתערבות האלוף התרחש השינוי המיוחל, והראל היה למפקד מחלקת טנקים בגדוד "סופה" (53) של חטיבת השריון "ברק".

בחייו הצבאיים, כמו באזרחיים, בלט הראל ביחסו הרציני לעבודה, בבגרות נפשית ובמוטיבציה שגילה.

למרות חוסר הניסיון - בשל המסלול הפיקודי המזורז שעשה, החליק הראל, בקלות יחסית, לנעליו של המ"מ הקודם. הראל לא נאבק עם פקודיו, הוא הסביר את ההיגיון העומד מאחורי המטלות והתרגולות ועד מהרה זכה בהערכתם ואמונם.

תוך זמן קצר מיום הגיעו לגדוד הכירו מפקדיו בכישוריו המעולים והוא נבחר מבין הקצינים החדשים לשרת בפלוגה מבצעית, שיועדה לפעילות ביטחון שוטף בלבנון. הראל עלה ללבנון, חודש לפני שאמור היה לחגוג עם בני משפחתו את יום ההולדת של אחייניותיו - שיר וליאור. באותה שבת בה תכנן מראש לצאת הביתה ולמענה נשאר שלוש שבתות ברציפות, אמור היה אחד ממפקדי הטנקים לבצע את משימת פתיחת הציר החודר. היתה זו משימה מסוכנת שכללה נסיעה על הקו האדום. הראל, שהכיר את מורכבותה, החליט לבצעה בעצמו, חרף ניסיונות השכנוע של המ"פ שייצא הביתה כמתוכנן.

למחרת, ביום כ"ו בכסלו תשנ"ד (10.12.1993), בעת פתיחת הציר החודר ודקות לפני סיום המשימה, פגע טיל סאגר בעוצמה בתחתית טנק המרכבה עליו פיקד הראל, באזור מוצב טייבה-שומריה. הטנק ספג בהצלחה את הפיצוץ העז, אולם אז הגיח טיל שני, קטלני, ושיסף את צריח הטנק. הראל - עלם חמודות, קצין מצטיין ואיש תורה - נהרג במקום.

העלם, שנולד עשרים ואחת שנה קודם לכן, באותה שעת בין ערביים של ערב שבת, נאסף בדמדומים, זמן קצר לפני שנכנסה השבת. הראל הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול בתל אביב. הותיר אחריו הורים, אח - אבי ושתי אחיות - טלי ומירב. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן והוענקה לו תעודת הוקרה מיוחדת מטעם קצין שריון ראשי, על גילוי אומץ לב בעת פעילות מבצעית.

מאז נפילתו פועלים בני משפחתו להנצחת זכרו. לשם כך הוקמה עמותת "יד-הראל שרם" וקרן הנצחה. ביום השלושים לנפילתו, ושנה מאוחר יותר, הוצאו לזכרו שתי חוברות זיכרון. שלוש שנים לאחר נפילתו, הופק סרט - "המסע להראל" - המשחזר את מסלול חייו. מאז נפילתו הוקמו מספר ספריות להנצחת שמו, מתוכן שתי ספריות תורניות ניידות הנמצאות יחד עם החיילים בשטחי האימונים. הוקם "מכון הראל", הנושא את שמו ודמותו של הראל. המכון הוקם במסגרת נחלת ש"י ובשיתוף "ישיבת הגולן". המכון מקיים ימי עיון למחנכים, חיילים ובני נוער לקראת גיוסם, חילוניים ודתיים. בתחום הערכים והגברת המוטיבציה לשירות משמעותי בצה"ל. המכון פועל בשיתוף עם משרד החינוך, משרד הביטחון וצה"ל, ומוציא לאור חומר בנושא זה.

ביום השנה השישי לנפילתו יצא לאור "ספר הראל", העוסק בסוגיות צבאיות מתוך ראייה תורנית, בעריכתו של הרב אליעזר שנוולד ובסיוע חבריו לשיעור. בכתיבת הספר נטלו חלק מיטב הרבנים של היהדות הציונית. באייר תש"ס זכה הספר בפרס "עמינח" על תרומתו בנושא היהדות הציונית.