דן, בן חנה ומשה, נולד ביום י"ט בסיון תש"ז (7.6.1947) בקיבוץ דורות ושם גם גדל. הוא סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי במשק והמשיך בבית-הספר התיכון האזורי בשער-הנגב. זמן מה גם למד בבית-הספר החקלאי "עירון" שבחדרה. מילדותו, הצטיין במבנה גופו החסון, בבגרותו ובנועם הליכותיו, ושאר בני קבוצתו נדמו כצעירים ממנו בהרבה. שקט ומופנם היה, מהורהר קמעה, ממעיט לדבר ומרבה לעשות. חברי קבוצתו זוכרים אותו כראשון הנחלצים להגיש עזרה ולהושיט יד בשעת הצורך. כשיצאו למחנה או לטיול, היה זה דני שהעמיס את הציוד והקים את המתקנים. לכל מעשה התייחס ברצינות ובכובד ראש ועורר הרגשה שאפשר לסמוך עליו בכל. הוא הקרין סביבו שלווה וביטחון, עד שגם מבוגרים ממנו אהבו להיות במחיצתו. למרות שתקנותו והסתגרותו היה רגיש, עירני ומבין לנפש זולתו. בראש מעיניו של דני עמדה עבודת האדמה ואהבת האדמה. בשבילו ובשביל מספר נערים אחרים הוקמה הכיתה החקלאית, שנועדה לאלה, שגם בתקופת הלימודים לא רצו להיות מנותקים מן האדמה ורצו לשלב תורה ועבודה. הוא היה בעל מוסר-עבודה גבוה ובעל יד אמונה, ושני אלה נכרו היטב בעבודתו. דני היה חובב ספורט ודאג שחברי המשק יעסקו בפעילות ספורטיבית. הוא היה פעיל מאוד, ניהל את קבוצת הכדורסל ושיחק בקבוצת הכדורגל. הוא שנא אלימות על כל תופעותיה וגם כאשר בלהט משחקי הכדורגל פרצו קטטות ואנשים דחפוהו, מעולם לא השיב דחיפה או מכה כאילו גמלה החלטה בלבו, שאת כוחו הפיסי העצום יקדיש להפרחת האדמה".

דן גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1965 והתנדב לאחת היחידות המובחרות של צה"ל, בסיירת. במלחמת ששת הימים השתתפה יחידתו בקרבות הקשים בציר רמאללה ובציר נבי-סמואל-שועפת. בשל רגישותו הרבה, השתנה דני עקב המלחמה והפך מדני השתקן לדני ההמום. הוא לא יכול להבין מדוע כל-כך הרבה אחים לנשק נפלו חללים, ומראות הזוועה של הקרבות האכזריים לא משו מעיניו. הוא התהלך כסהרורי ולא רצה לדבר בנושא. בסוף שנת 1968 השתחרר דני מהשירות הסדיר בצה"ל ושלא כבני הקיבוץ האחרים, לא התלבט אם לנסות צורת חיים אחרת או לשוב למשק. הוא שב איתן בדעתו, שזוהי צורת החיים הנכונה והתווכח במרירות רבה עם המתלבטים. הוא חי בקיבוץ בלב שלם; מושרש היה, קיבוצניק אמיתי, שכאב את הסטיות מעיקרון השוויון ולא חסך את שבט ביקורתו מאלה שסטו, לדעתו, מהדרך. הקיבוץ היה לו אתגר וייעוד אישי והוא אהב את אורח החיים הקיבוצי ואת ההווי שלו. דני נשא לאישה את חברתו אביבה ויחדיו הקימו בית חם ונעים, שהיה מפגש לבני מחזורו. הוא היה מכניס אורחים בסבר פנים יפות ומטעימם ממטעמיו הפשוטים, מפירות האדמה. אם נוצר בדורות גרעין חברתי של הדור הצעיר, שהיה אמור להחליף את דור הותיקים, הרי שדני ואביבה ובנם הפעוט, רועי, היו אחת החוליות החזקות והבטוחות בשרשרת הדורות. בשני מעגלים עיקריים סבבו חייו במשק - בעבודה ובבני משפחתו. את הוריו אהב והעריך מאוד. בעבודתו בענף הפלחה הצטרף לאביו ולאחיו, ויחדיו עבדו את האדמה. במשך כל השנים, המשיכו אנשי יחידתו לשרת יחדיו במילואים והתגבשה חבורת לוחמים, אשר כל איש בה בטח ברעהו וכולם היו ערבים זה לזה. הם השתתפו בפעולת "כראמה" ובמרדפים רבים נגד המחבלים. תקופות מילואים ארוכות, שבהן היה דני "מלח האדמה", מרכז את היחידה, מנהל את משק ביתה ומקיים את ההווי שלה. הוא עמס על כתפיו, בסבלנותו ובכוחו העצומים, את הפכים הקטנים של הפעילות, שבהם אין אדם רוכש את התהילה ואת הדרת הכבוד. הוא דאג לכל חבר כמו אב, ואת החבילות הרבות והטובות שקיבל מן הבית, נהג לחלוק עם חבריו ברוב טקס, כדי לשעשע ולבדר את רוחם. מלחמת יום-הכיפורים פרצה ביום שהחל קטיף הכותנה במשק. דני מיהר ללמד נער צעיר את מלאכת הקטיף וחש להצטרף ליחידתו. היחידה השתתפה בקרבות המרים בסיני, אך דני לא נפל ברוחו. הוא היה איתן בדעתו שצה"ל חזק, שאחרי מלחמה זו אפשר יהיה להגיע לשלום והכל יהיה בסדר.

ביום ח' בחשון תשל"ד (3.11.1973), הוטל על הסיירת לסרוק את אזור כברית, שממערב לתעלת סואץ, שכן בשטח היו עדיין הבונקרים מאוישים בחיילים מצרים. במהלך הסריקה נפצע דני אנושות ומת מפצעיו במסוק הפינוי. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ דורות. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון. קיבוצו הוציא לאור חוברת לזכר בני המשק שנפלו בקרב, ובה גם דברים על דמותו של דני ז"ל.