יוסף יעקב בנם של דינה ואלעזר. נולד ביום כ' באב תשל"א (11.8.1971) בירושלים. אח לאוריאל ועתירה.

עד גיל שש גדל בגבעת וושינגטון, למד בגן במושב בני דרום ועלה לכיתה א' בבית הספר של קבוצת יבנה. בהגיעו לכיתה ב' עברה המשפחה לרחובות, שם למד בבית הספר היסודי "תחכמוני". מגיל צעיר היה חבר בתנועת "בני עקיבא" ומכיתה ב' השתתף בפעילויות "החברה להגנת הטבע". יוסף אהב את הטבע בכלל ובעלי חיים בפרט, והִרְבּה לטייל בארץ.

את חטיבת הביניים והתיכון למד ב"ישיבת הדרום" ברחובות. בסוף כיתה י"ב עברה משפחתו לאלקנה, שם התחבר מיד עם בני גילו. הוא לא דיבר לשון הרע, עזר כשיכול ונתן מעצמו. כולם סביבו אהבו אותו. יוסף היה חבר נאמן וקיבל כל אדם כפי שהוא. עם חבריו מ"ישיבת הדרום" המשיך לשמור על קשר, גם כשבחרו ללכת בדרכים אחרות משלו. הוא המשיך את לימודיו בישיבת "עטרת כֹּהנים" בעיר העתיקה בירושלים לתקופה של למעלה משנה.

הוא התגייס ל"גבעתי" ב-2 ביולי 1991, במסגרת ישיבות ההסדר "קרני שומרון". לאחר השירות הצבאי חזר לישיבה להשלמת לימודיו התורניים ולימודיו האקדמיים לתעודת הוראה. את ההוראה ראה כשליחות ואת לימוד התורה והוראתה ראה כזכות.

אחד מחבריו לשירות הצבאי הכיר בינו לבין אחותו רחל, וחצי שנה לאחר מכן, השניים התחתנו. לאחר החתונה המשיכו רחל ויוסף להתגורר בקרני שומרון. חמישה ילדים נולדו לרחל ויוסף: ירדן, אלינור, נחל-אלעזר, בת-נדיב ושר-שלום.

לאחר שסיים יוסף את לימודיו לתואר ראשון בחינוך, בשלוחה של "המכללה בירושלים" בקרני שומרון, עבר עם משפחתו לאיתמר. הוא השתלב ביישוב ובמהרה הפך להיות אחד המובילים במקום: נבחר ליושב ראש מזכירות היישוב, ושימש רכז קליטה ורכז נוער. לאחר זמן קצר שב לעסוק בנושאי ביטחון, כאשר קיבל על עצמו תפקיד צבאי של רכז הביטחון באיתמר. את ייעודו ראה בחינוך: הוא לימד בגן הילדים "תלמוד תורה" ובבית הספר היסודי באיתמר, ושימש מחנך כיתה א' בבית הספר היסודי שבאלון מורה. בשנה האחרונה לחייו ראה את עיקר עיסוקו החינוכי בתפקידו כקצין ביקור סדיר של מועצת "שומרון". הוא יצר מערכת יחסים מיוחדת עם נערים ונערות במצוקה שנפלטו ממסגרות החינוך, השקיע בהם ממרצו וכישרונו ואף אֵירְחָם בביתו. באורח חייו היווה דוגמה אישית לכל מכריו ובעיקר לחניכיו.

כיבוד הורים היה אצל יוסף דבר ברור מאליו. בילדותו תמיד עזר בבית. כשבגר והיה אב לילדים והוריו הגיעו לשַׁבָּת בביתו, הוא היה נוסע עם הילדים ומחכה להם בפתח היישוב כדי להקביל את פניהם. הוא ידע לשלב לימוד תורה וקיום מצוות בחיי היומיום. גם בעת שירותו הצבאי הקפיד על קביעת עתים לתורה וניצל כל רגע פנוי ללימוד.

יוסף היה אדם רוחני מאוד, אהב שירה ובשלב מסוים למד קבלה. הוא נהג מנהגי חסידות ופרישות, והקרין אור של שמחה, אהבה ושלום לכל אדם. כביטוי לאהבת השלום שלו קרא לבנו הקטן שׂר-שלום. הייתה לו סובלנות רבה ואהבה לעם ישראל על כל גווניו. הוא היה מסור לארץ ישראל, אהב לשפוך שיחו בקבר יוסף שבשכם, כאב מאוד את מצבו של הר הבית והיה שותף לפעולות שונות לחיזוק האחיזה היהודית בשומרון.

במסגרת תפקידו כרכז הביטחון, פעמים רבות הוקפץ למשימות שונות ועמד בקשר הדוק עם מפקדי הצבא באזור. הוא הכיר את היישוב על מוצאיו ומוֹבָאָיו על בוריים, ולא פעם הנחה את כוחות הביטחון שהוזעקו לפעילות במקום.

בשנת חייו האחרונה התלבט יוסף לגבי המשך עבודתו. מחד גיסא רצה להיות קשור לטבע, ולעשייה החקלאית ולהקים משק חקלאי עם חברים, מאידך אהב את העבודה החינוכית עם תלמידים צעירים וליווי צעדיהם הראשונים. בסופו של דבר הוא שילב בין השנים. הם בנו דיר עיזים ותכננו להתפרנס מחלב אורגני. במקביל, הוא שאף להתחבר יותר לעבודה עם נוער. ליוסף היה חשוב להבין כל נער או נערה, להיערך בצורה הטובה ביותר ולנתח את המצב בעזרת עמיתיו.

יוסף היה מפקד כיתת הכוננות ביום הפיגוע באיתמר. הוא שמע צרור יריות מכיוון בית משפחת שבו, ובלי להסס נטל את נשקו, הזעיק את כיתת הכוננות ואת כוחות הצבא ורץ לבית הסמוך. מחבל חדר לבית והספיק להרוג את אם משפחת שבו ושלושה מילדיה. יוסף הגיע ראשון וחתר למגע כדי לקטוע את ההרג. כך שינן לחברי כיתת הכוננות בתרגילים שעשה עימם, וכך נהג בעצמו. הוא נכנס לחצר וחיפש מקום ממנו יוכל לחדור אל הבית. בחילופי האש נפגע יוסף אנושות בראשו מירי המחבל שהתבצר בקומה השנייה. בתגובתו המהירה ובכך שריתק את המחבל הצליח למנוע אסון כבד אף יותר והציל חיי אחרים.

סמל-ראשון יוסף טויטו נפל בקרב באיתמר ביום י"א בתמוז תשס"ב (20.6.2002). בן שלושים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין באיתמר. הניח אחריו רעיה – רחל, חמישה ילדים: ירדן, אלינור, נחל-אלעזר, בת-נדיב ושר-שלום; אב – אלעזר, אם – דינה, אח – אוריאל ואחות – עתירה.

על המצבה חרטה המשפחה: "מאור פניך הקרין חום ואהבה, בך חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו".

במלאות שלושים לנפילתו סיפרו בנותיו: "כשאבא יצא לא דאגנו. אבא היה תמיד יוצא לעזור לאחרים וחוזר. חיכינו שגם הפעם יחזור. אך הפעם הוא לא חזר". בתו הבכורה הייתה בת שמונה בעת הפיגוע ובנו התינוק רק בן חמישה חודשים.

לאחר מותו, קיבלה אשתו רחל תעודת הערכה שהעניק מפקד האוגדה, תת-אלוף יצחק גרשון (ג'רי), על פועלו של יוסף. שם נכתב: "הפגין דבקות במשימה תוך חירוף נפש, אומץ לב ומסירות אין קץ להגנת היישוב".

בעיני משפחתו תמיד היה יוסף חייל: חייל בשדה החינוך, חייל במשימות גמילות חסדים שונות וחייל כפשוטו: "יוסף שלנו קידש שם שמים במותו, אך יותר מזה קידש שם שמים בחייו. אישיות מיוחדת, עטורה בגבורה. הוא לחם את מלחמות ה' במותו ובחייו. ולעתים נדמה כי גבורתו של יוסף בחייו – גדולה הייתה מגבורתו במותו. הוא חי חיים של אמונה ושל מסירות מוחלטת לריבונו של עולם ולישראל בניו".

פעולות הנצחה רבות נעשות לזכרו של יוסף, ביניהן: במלאות שנה לנופלו נקראה על שמו הדרך מצומת תפוח לשכם - "דרך יוסף".

ספר תורה הוכנס לזכרו לבית הכנסת באלקנה. הספר "קומו ונעלה ציון"- קובץ מאמרים על העלייה להר הבית, הוקדש לזכרו.

חבריו ליחידה החליטו להנציחו בספרי קודש שישמשו ספרייה ניידת בכל מקום אליו יגיעו בשירות המילואים, ובבית הספר "אלון מורה" שבו לימד, קראו לספרייה על שמו.

חברו דוד איציק הקים באיתמר פינת העצמה לנוער על שמו. המקום נקרא "הנקודה הכפרית" ומטרתה לשמש מרכז העצמה לנוער דרך החקלאות והטבע- שני הדברים שהיו בנפשו של יוסף. בשלט שהוצב במקום נכתב: "הנקודה הכפרית. מרכז העצמה לנוער ע"ש יוסף יעקב טויטו הי"ד. איש איתמר, אשר קשר את גורלו, וחיבר את כולנו באהבתה וביופיה של הארץ הזאת".

Publishing

Podcast

Digitize your old memory media

Order QR code marker